תניא ר"י אומר בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי אפשר לעמוד עליו.

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה. אמנם ההתיחדות הזאת היא מדרכת לצירוף של כלל יותר גדול ורחב כאשר ביארנו, אבל לכאורה אין אנחנו יכולים לחשוב בחשבון הרשמים המביאים יתרון כ"א אותם שהם ברורים, או מצד היחש של הסביבה החיצונה המקפת, דהיינו במילוי אור היום, או של הפנימית היחידה, בסילוק אור היום, וחשכת הלילה, [ה]מביאה את האדם לכינוס נפשו בעצמות הוייתו פנימה, אבל הציורים המטושטשים, שאינם נגמרים לא מצד ההקפה החיצונה ולא מצד הכינוס הפנימי, בהם לא ימצא האדם מנוחה והרחבת מושגיו. אבל באמת כל זה איננו כ"א השקפה קצרה, אבל בהקיף האדם את כל המון המחשבות אשר על מרחב הרעיון, אז יכיר וידע שגם המחשבות שאינן נגמרות, העולות בטשטוש, והציורים הכהים, גם הם מכלל השלמת ההבנה במציאות החומרית והרוחנית, וכשהם מתאחדים יחד עם הציורים הגמורים והבהירים, מכללותם ישתלם האדם להכיר הכרה מלאה את המציאות ופעולותיה, וממנה יקח לו לסולם למעלות בקודש, לדעת את ד' ועוזו. והנה הזמן [של] בין השמשות, אם נחשבהו נבדל בתכונתו מן היום גם מן הלילה, עלינו לצייר שאותו הציור הכהה, העולה מהמציאות בזמן שההכרה הסביבית נחלשה, והפנימית ותולדתה הרחוקה לא באה עדיין למדרגתה, שאינו בכלל הבנין של תעודת היום והלילה, ש"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת". אבל כשאנו מעמיקים בעומק העיון ע"פ השקפה מקפת, הננו מכירים שגם הציורים הכהים בכלל השלמת המציאות הם. ע"כ הציורים החיצוניים הכהים מצטרפים עם הבהירים שלהם לא לגורעם כ"א להשלימם. וכן הציורים הפנימיים הכהים, ותולדותיהם הציורים של העולם הרחוק מאד הבא לרגליהם, הם מצטרפים ג"כ לשכלל חותם השלמת הציור עם חבריהם, הציורים הבהירים, יחדיו. ע"כ אין לנו לחשב כלל את זמן בין השמשות לענין מובדל, כ"א הוא מצטרף ליום או ללילה. וע"כ גם אם יש נקודה שלילית במציאות, לא תשפיע לגריעותא על הרשמים הנפשיים. אע"פ שהיתה מוכשרת בעת יציאת החול וכניסת הקודש לבריאת המזיקין, מ"מ לא תעכב על השלמת הנפש האנושית, ביחושה אל העולם, מפני שהוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.