המתפלל צריך שיכוין רגליו, שנאמר ורגליהם רגל ישרה.

הרגלים משמשות פעולת ההליכה ופעולת העמידה. לפעולת ההליכה עיקר שימושן הוא במה שהם נפרדות, בפעולת העמידה עיקר שימושן הוא במה שהן מתאחדות. במהלך שלמות האדם יש הליכה, להוסיף לקנות שכליות ומעלות מדותיות. ויש עמידה, היינו שהדברים שקנה יהי' קנינם חזק בנפשו, לא יפסידם איזה שינוי וניסיון במצבו. וזהו "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", שישאר במעלתו. והתורה מיוחדת היא להוסיף שלמות ומעלה, ע"כ נקראת דרך, ומאן דלא יוסיף כו'. והתפילה מרשמת את המעלות הקנויות שיהיו קבועות וקיימות. ובזה האדם מתדמה לפי יכולתו לשכלים העליונים, שקניני שלמותם חזקים במציאותם, בהיות ג"כ עיקר תעודתם לעמוד בשלימותם ולא להוסיף עליו. ע"כ מתיחסות רגליהם, לכח האחדות שבהם, רגל ישרה. ומורה ג"כ על מעמד טבעי לא בחירי, כענין התנועה הטבעית שאין בה עקום ולא עיוות, כד' הרמב"ם במו"נ. ובזה ג"כ נכללת השתדלות האדם בתפילה שתהיינה מעלותיו קנויות אצלו ומוטבעות.