אטו יראה מלתא זוטרתי היא, והאמר ר"ח משום רשב"י אין להקב"ה בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר "יראת ד' היא אוצרו".

יש שישכיל האדם בהשכלות אמתיות אבל ישתדל לציירן לפי מה שהן עומדות מחוץ לנפש, ובזה עוד לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם מוכשר לדעת כל נשגב כ"א כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו. וע"כ המשכילים בהשגה אלהית, והם קובעים את נקודת השקפתם מחוץ לנפשם, בהם תגדל מעלת החכמה על מעלת היראה. כי היראה תבא רק בקחת האדם את אופן ההנחה שינוחו המושכלות בנפשו ג"כ לענף מענפי ההכרה האמיתית. ובהיותו משיג שנקודת האמת תימצא רק ביחסו הפנימי אל כל השגה, א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת [את] אלהים, צריכה ודאי להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהי' עומק האמת בהשגה. וזהו שאין לו להקב"ה בבית גנזיו, עומק ההשגה באמתת ד' אינה כ"א אוצר של יראת שמים בלבד, בהיותו מבקש את האמת בנפשו הפנימית ישיגנה. אמנם זאת היא מדת כל אדם, שאין האמת מתגלה אליו כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי. לא כן משה רבינו ע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", והשגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתן גם לפי מה שהן במעמד כלל המציאות, ע"כ יראה לגבי דידיה היא מלתא זוטרתי, ובא ללמד אותנו דבר גדול, שלא נבקש להעפיל להצטיירות האמתיות כפי מה שהן מצד עצמן, כי אין זה מחוק שלימותינו, כ"א לבקש את האמת המצויירת כפי יחושה אלינו, אז יהי' לנו כעין אספקלריא אל האמתיות הקיימות מצד עצמן. ע"כ הצד המעולה שלנו, שאנו מוצאים לערכינו בבית גנזיו של הקב"ה, הוא יראת שמים, ואצל משרע"ה היתה ידיעת השם ית'. ואמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך", לא התפלל על היראה שזאת היתה תחלת מעלתו, "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", כי כבר היו בידו באופן נפלא רישומי האמתיות כולם כפי הערך שצריך להצטייר בנפשו. והוצרך שיעביר ד' ית' כל טובו על פניו, מחוץ לו, ויקרא בשם ד' לפניו, הכל ידיעות מחוץ לנפש. ע"כ עליו נאמר "כי לא יראני האדם וחי", כי הידיעה באמתת השם ית' מצד המעמד של ציור האמת חוץ לנפש, מנועה, ע"כ א"א לראות באספקלריא המצוחצחת, שהיא היתה מעלתו של משרע"ה, את ד', והיתה אפשרית להאמר אצל ישעי', מפני שכך היא מדת כל הנביאים כולם, להגיד רישומי האמת כפי ההצטיירות הפנימית ויחוסה, שהיא מעמד אושר האדם ורוממות הצלחתו בנחלת האמת. וממילא מובן שהמשקיף על יחס הציור כפי שראוי להיות בתוך הנפש המרגשת וחושבת, יש הבדל בין אם אינו משקיף לעולם כ"א מגבול תוכה וחוג ציוריה הפנימיים, ובין המשקיף גם על זה מחוץ לנפש ויחוסה כ"א לפי המעמד האמיתי באמתת המציאות, שאין ערוך לערך הגדולה של הראשון על האחרון. ע"כ גם היראה של משרע"ה שהיתה מלתא זוטרתי לדידיה, והוא דבר לפי האמת, שראוי לדעת שמדרגה שאנו נשאלים עליה מצומצמת היא, ולא כפי כל כחה של האמת מעצמה, מ"מ היראה שלו היא כלי גדול, שההשקפה על יחס הנפש להאמת הבאה מגבול הגדול של כלל המציאות היא נשגבה מאד. וזה הי' ציורו דמשרע"ה באמרו "כי אם ליראה", אמנם יש לו. ובערכנו אנו תהי' זאת הבקשה עצמה כלי קטן, אבל אין לנו, וזאת כל פרי מגמתינו שנרדוף להשיגה. והוסיף המשל להחכימנו, כי א"א כלל שיהי' דומה ציור עומק היראה מצד סוגה של משרע"ה גם בהשפילו להשקיף על ערכינו כפי מה שהיתה מצוירת אצלו, אלא שבשינוי הערכים תהי' התוצאה של האמת כפי המקבלים נכונה ומתאימה לסידור החכמה העליונה, שזהו רצון אדון כל, "המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ".