ת"ר שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה ואלו הן שאור ומלח וסרבנות.

יש שני מיני סרבנות: האחת לעמוד על דעת עצמו שלא להתבטל מפני זולתו שהוא יפה במדה הראויה כשהזולת או הרבים זולתו רוצים להעביר את שורת היושר והצדק וכיו"ב. ובכלל ראוי שיהי' האדם נשען גם על דעת עצמו, ולא להיות תמיד נכרך אחרי דברי אחרים, ולהיות בעצמו משולל מכל עצה ותושי', וזוהי מקצת הסרבנות הראוי' בחלק א'. ואם עוברת הגבול לעמוד על דעתו במה שנוגע לעצמו שלא לשנות לדעת זולתו אפי' במקום הראוי, זהו הרוב הקשה בסרבנות. ויש חלק שני דסרבנות, שהוא כ"כ סרבן עד שאין זה די שאינו מבטל דעת עצמו מפני חביריו, כ"א רוצה שחביריו יבטלו דעתם מפני דעתו. וזהו ג"כ טוב במקצת, אבל בשמירה יתירה יותר מהחלק הראשון. כי לפעמים כשתמשך טעות בסרבנות כזאת, יבא להשתקע במחלוקות גדולות ותמשכנה מזה תקלות רבות קשות להתקן. וזהו שהקדימו לסרבנות שאור ומלח, השאור פועל לשנות טבע העיסה ולקרבה אל תכונת השאור, וכשתפעל יותר מדאי תתקלקל העיסה ולא תהי' ראוי' כלל לאכילה, אפי' אם יוסיף עלי' עוד עיסה אין זה תיקון לה, אחר שכבר נתקלקלה ע"י ריבוי השאור שנתן כבר פעולתו. כן החפץ ביותר מהמדה לפעול דוקא על זולתו, יקלקל לפעמים קלקולים שקשה לתקנם. והמלח אמנם אין הוא משנה את טבע התבשיל כלל, כ"א מוסיף בו טעם ע"י שטעמו נשמע במקצת, ואם ישמע טעמו יותר מדאי יתקלקל התבשיל, אבל עכ"פ יש תקנה בהוספת תבשיל ער שיעמוד על המדה הנכונה. כן מי שחפץ להיות דעתו בלתי בטלה יותר מדאי, אע"פ שאינו חפץ להפוך את חבירו לדעתו גם זה קלקול הוא, מ"מ נח יותר לתקן כערך ריבוי המלח שמתקן בנקל בהוספת מים וכיו"ב. ועוד יש ב' ציורי סרבנות דומים לשאור ומלח. יש סרבן שעושה הצעות במתינות רבה, מפני שכ"כ הוא חזק בנצחונו עד שלא לבד בשעת חום ההתרגשות יחפוץ לפעול דעתו, כ"א בכל עז ובכל עצות מרחוק. הוא דומה לשאור, שבמיעוטו יתקן הרבה ויהפוך באמת הרבים לדרכו הטובה ובהוספת המדה יקלקל הרבה, כי השאור הוא פועל ג"כ בהמשך הזמן. ויש סרבן דומה למלח, פועל רק בשעת התרגשות לבבו מיד, כמלח שתיכף בנתינתו לקדירה פועל הטעם, והוא ג"כ יפה בשעה הראוי' כשנראה שאין מקום למתינות, ומפסיד מאד כשהוא מפריז על המדה, דהיינו שהענין דורש סרבנות דשאור במתינות והוא משתמש בסרבנות דמלח. ע"כ "ועת ומשפט ידע לב חכם" להשתמש בכל צדי הסרבנות בזמנה וכמדתה.