ת"ר המתפלל צריך שיכוין את לבו לשמים. אבא שאול אומר סימן לדבר "תכין לבם תקשיב אזנך".

יש כונה פרטית, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים, ויש כונה כוללת, היינו כונת הלב בגדולת השם ית' ורוממות הנפש הראויה [לה] ע"י האירה באור ד' ששעת התפילה מסוגלת אליה. וזהו שלמדנו, שלבד כונת הענינים והתיבות בפרטיות, צריך לכוין לבו לשמים ברוממות השם ית', לפי מה שתוכל נפשו שאת. וע"י זכרון השם ית' וגדולתו תתרומם הנפש לשלימות התכלית של התפילה, וממילא היא סגולה להתקבלות התפילה. ע"ז אמר אבא שאול סימן לדבר "תכין לבם". אינו אומר יכינו לבם כ"א "תכין", נוכח לזכר, שע"י זכרון השם יתברך מתכונן לבם למשרים ולצדק וכל מדה טובה, כדברי רבינו יונה בשע"ת ע"פ "בד' יצדקו ויתהללו כל זרע ישראל", שזכרון השם ית' מביא שזרע ישראל יהיו (ע"י) [על ידו] צדיקים ומהוללים, כי ע"י זכרון השם ית' מתרוממת נפשם לכל מדה טובה וכל כשרון מעשה וחכמת לב. א"כ השם ית' הוא המכין לבם, ע"י מה שמתרומם לבם לגדולות ע"י זכרון השם ועוזו, ועי"ז "תקשיב אזנך". והוא סימן לדבר שלבד הכונה, הפרטית, שהיא ודאי עקרית, צריכה כונה כללית שהיא מצויינת בשם "יכוין לבו לשמים", והיא מועלת להתקבלות התפילה ביחוד.