"וחנה היא מדברת על לבה", מכאן למתפלל צריך שיכוין את לבו.

הדיבור מיוחס לשכל, ובתפילה צריך שלבד [עצם] הכונה השכלית, יתעורר בו ההרגש שבלב. אמנם זה ההרגש צריך שיהי' ע"פ פעולת השכל, כי ע"י השכל יתעורר הלב בהבינו שכאן ראוי להתעורר ברגש. ע"כ אמר שהיא מדברת, בשכלה, שהוא עיקר כח הדיבור, על לבה, להפעיל ע"י דיבורה השכלי [את] רגשותיה שבלב. מכאן למתפלל שצריך שיכוין את לבו, הכיוון ביחוד נאה אל השכל, שע"י באה כונה ודיוק לתכלית מכוונת, ובהיותו פועל על ההרגש, הוא מדויק בלשון "מכוין את לבו", ולא סתם "מכאן למתפלל שצריך כוונה", או "שיתכוין", שבזה עוד לא למדנו חיבור השכל עם ההרגש ופעולתו עליו, עד שלמדנו הלכתא גברוותא דא מקרא ד"חנה מדברת על לבה".