ואר"א, גדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שנאמר "למה לי רב זבחיכם", וכתיב "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם".

התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם, שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים מיוסדת ע"ז עבודת התפילה שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. ע"כ אמר שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו. ואולי מדקאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", מורה שאין תועלת כלל בהפעולה החיצונית שכל עקרה אינה באה להורות על ההתגברות הנחוצה לאדם על המכשולים החיצונים, וכיון שאינו חפץ בדרך הטובה אין תועלת כלל בקרבנות. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה. אבל בהיותו פונה בבחירתו לדבר רע אין תועלת בהוראה ע"ז ע"י פעולה, ע"כ אין בהם שום יתרון. אמנם אצל תפילה לא אמר "למה לי", כי ודאי שעת התפילה בעצמה שבה מתגבר כח הטוב הפנימי על כח הרע, הוא דבר טוב בעצמו אע"פ שאינו פועל גם את יסוד פעולתו על הליכות החיים, אלא כיון שאין בו התועלת האמיתית, לישר ג"כ דרכי החיים, לא תוכל להגיע ממנו תועלת של השגת המבוקש ע"י תפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום. ואע"ג ד"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה", הוא מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, ע"כ תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב. אבל מ"מ התועלת של הזיכוך הפנימי היא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מ"מ יפה שעה אחת. ובזאת ג"כ תבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותם שלא כראוי מ"מ יש בתפילה יתרון ותועלת מעט.