דאמר רבי ינאי, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית כו', ור' יוחנן אמר, אפי' חצר קובעת כו'.

תעודת המעשר היא ביחוד לרומם את האדם ממצבו הפרטי הגשמי המוגבל בהתיחדות קניניו ותשוקותיו, אל מצבו הכללי הרוחני שמתעלה להוקיר את ערך הכלל כולו שהוא חפץ ד' בעולמו. והרושם שההתיחדות עושה לנתק את האדם מרגשותיו העדינים להרגיש את נפש הכלל כולו יעשה באופנים שנים: [א] ההתיחדות בציור ורעיון [ב] ההתיחדות בפועל. הציור ייחדהו בקנינים מיוחדים, אע"פ שיתן שם מקום ויד גם לזולתו, אבל טבוע בו הציור שהוא הוא היסוד והמרכז, והאחרים הרבים כטפלים לו. וזה יתחיל בדרך בליטה בחצר, החצר יש בה יד ורבים נכנסים ויוצאים, אבל רשות היחיד עליה רשומה בחזקה. נגד הגרעון הזה שהכרח החיים החמריים מביא אל קדושת רוח האדם, תעמוד קדושת המעשרות דקריאת השם, שהיא מצוה בפ"ע לבד נתינתה. והבית מיוחד בפועל, שם הוא מקום המיוחד לעסקי היחיד שאין לזולתו בפועל בו כניסה רחבה כלל, כאן תרשים ההתיחדות בפועל את פעולתה על האדם. והמעשרות, שהם מכוונים להדאגה הכללית הרוחנית, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", היא עומדת נגדה לרוממה אל תעודתה הכללית. ע"כ נוכח הקדושה וקריאת השם החצר קובעת, ונגד חיוב הנתינה בפועל, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית.