ת"ר, מהו אומר "המוציא לחם מן הארץ", ר' נחמי' אומר "מוציא לחם מן הארץ".

ההתבוננות בגדולת השם יתברך כדי להיות זוכה למדת אהבה ויראה אמתית תתכן בשני פנים. האחד הוא בהסתכלות מדעית בפעולותיו ית' השלימות הערוכות בחכמה וחסד וצדק ומשרים. והב' מההסתכלות המדעית תבא הסתכלות הרגשית, להשתוקק לאהבתו ית' ויראת רוממותו מצד עצם כבודו. אע"פ שאין דרך במדע להבין מהותו ית', מ"מ בהשערת הלב וחשק הנפש תתנוצץ חמדה למי שעושה כל אלה המעשים הגדולים. ואיך שיהי' האדם חייב להדריך עצמו, זהו דבר מסופק אם די לו בהסתכלות מדעית בפעולות ד' ית' ודרכיו והתרגשות הנפש הפנימית תבא מאילי', או שמחוייב ג"כ להיות משיב אל לבו כל הערך של המשפט השכלי הבא מהידיעה במעשי ד', ולהוליד בעצמו השתוקקות נעלה מכל מדע וחשבון אל עצם כבוד ד', שלא ניתן להאמר ולהחשב בדעת וחשבון מפני שהוא מרומם מכל חשבון. וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמור "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.