הנהו תרי תלמידי דהוי יתבי קמי דבר קפרא כו', כעס ב"ק, אמר, לא על המברך אני כועס אלא על המלגלג אני כועס כו', חזר ואמר, לא על המלגלג אני כועס אלא על המברך אני כועס כו', אם חכמה אין כאן זקנה אין כאן.

הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו. ע"כ בראות אדם עול נעשה לזולתו, לחבירו או לתלמידו, הדרך הטובה היא שיתיר ג"כ כמעט התעוררות הכעס הטבעי. אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". ע"כ אמר על הכעס הטבעי, לא על המברך אני כועס בכעס טבעי כלל, אלא על המלגלג, שלא חש לכבוד חבירו ולגלג עליו. וחזר ואמר על הכעס הרצוני, לא על המלגלג אני כועס בבחירה ורצון, כי כבר מספיק נגדו הגירוי הטבעי שבנפש הטהורה שלא תוכל לראות עמל ואון, ואין צורך להרחיב עליו הכעס בבחירה רצונית. אלא על המברך אני כועס ברצון. אע"פ שבטבע כבר הרחיק מכעס במה שהוא נגד כבודו, מ"מ מצד משפט השכל ראוי לכעוס עליו. וביאר צדק המשפט, אם חכמה אין כאן, מרוב ענותו שמשו"ה אין ראוי לכעס בטבע, זקנה אין כאן. ורמז ג"כ כי הכעס הזה הוא כעס בחירי לא רצוני, כי מצד החכמה אפשר שיבא ג"כ כעס טבעי, "ברב חכמה רב כעס", ו"צורבא רבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא לי' ". אבל הזקן הוא כבר מצונן מחם תגבורת המדות והוא מלא רחמים, והכעס שיכעס הוא בחירי, מפני שהצדק יורה שראוי אז לכעוס.