ר"א ור"א כי הוה מתרמי להו רפתא דעירובא הוו מברכין עלי' "המוציא לחם מן הארץ", אמרי, הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא נעביד בי' מצוה אחריתי.

הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות, בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא תהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמת כ"א, ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות, ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים. וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המסוגלים לקבלה, ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ. וכן בכללות ישראל, להרבות עצמה בתורה ויראת ד', ולא לנוד להאיר עמי הארץ וגוים רבים באור ד' בדרך מועט שיכולין לקבל. כי מריבוי האור שיזרח בשלמים הגמורים יאיר אור גדול ג"כ על שאינם שלמים, אבל בהשתדלות לפזר הכוחות על הרבה נושאים, וכ"א לא יהי' שלם בתכלית, לא יבא לעולם אל מטרה נכונה. ע"כ הורו כי הנושא שכבר נעשתה בו מצוה אחת, והותחלה השלמות להיות נקבעת בו, יתעבד בי' מצוה אחריתי, להוסיף שלימות רבה כפי שיוכל לקבל ולא להיות משים עין רק להרבות עוד נושא אחר שלא קבל כלל שלמות של מצוה להשלימו, כי השלמת המושלם במקצת קודמת להתחלת השלמה בשאינו מושלם כל עיקר. והוא כלל גדול ג"כ בכל חכמה ומלאכה, כי שלימות העולם בכללו תבא מריבוי בקיאים כ"א במקצע מיוחד בתכלית המעלה, ולא ממי שסופג הכל רק בדרך שטחי, כי ההשלמה דאיכות גדולה היא בערכה על ההשלמה דכמות. ויש בזה ג"כ הערה, ששלימות המצות תחול על כל המציאות כולה, ע"כ זה הנושא שבו נעשית המצוה זכה בחלק אחד מהטוב שימשך ע"י לכלל המציאות וקנה יתרון בזה עד שראוי להכירו באיזו מעלה מנושא אחר. ומובן הדבר בהשקפה רחבה על תכלית המוסר והצדק היוצא[ת] מכללות עבודת ד' שתרומם את האדם לתכליתו, וע"י האדם תתרומם כל המציאות כולה. כי ירומם את הבע"ח משפלותם ע"י כח הדעת והצדק הנשפע עליו מאור ד', וכל פעול שבעולם יהי' משמש לתכלית המעלה שעבורה נוצר. וכדי להרשים ההשקפה השלמה הזאת שהאדם צריך להביט על כל חלק מהמציאות בעין יפה וטובה, ולהרגיש עצמו מחויב לפעול עבור כולם הטוב והחסד לכל נושא כפי ערכו, ולכבד בעיניו את כל הבריות, באשר הם יצורי ד' ובודאי לשם תכלית נעלה נבראו מטובו, ע"כ יביט על כל נושא של דבר טוב כזוכה בחלק טוב, שיש להתנהג עמו במשפט צדק שלא לגזול חק כבודו. וזה ירשים באדם חק היושר והמשפט בתכלית המעלה, עד שישא ק"ו פנימי בנפשו כמה הדבר מעוות לעשק חק איש רעהו, שיש בו דעה והשלמה מורגשת ונברא בצלם אלהים. ולהרשים ג"כ שאין הפעולות הטובות דברים עוברים שאין מניחים רשומם אחרי עבור שעת פעולתם, כ"א גוררים הם אחריהם ברכה ואושר גם לעתים הבאות. ע"כ הואיל ואתעביד בי' מצוה חדא פעם אחת, ראוי להוקיר הפעולה העוברת ולהתבונן כי שרשי' הניחה להיטיב ולהשכיל, ע"כ לתעביד ביה מצוה אחריתי.