ת"ר, המקפה אכילתו במים אינו בא לידי חולי מעיים. וכמה, אר"ח, קיתון לפת.

לפי דברי הרמב"ם שכ' בה' דיעות שאין לשתות הרבה בסעודה כ"א כדי לשרות המאכל, י"ל המקפה הוא לשון מקפה של גריסין (סוכה פ"ב), שעושה אכילתו ע"י המים ששותה כשיעור כדי שיעשו כעין מקפה, אז הוא פועל להיטיב העיכול, ואמר קיתון לפת, שתהי' שתיית המים נערכת נגד האכילה בערך הראוי. ומהראוי להתעורר שנמצא תמיד שיווי נערך מעניני הגוף והליכותיו אל הענינים הנפשיים, שמזון הגוף בלחם ומים כערכם במזון הנפש, הלכה והגדה, כאשר ביארנו. ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש. והנה ראוי שישמר הערך בין ההלכה להגדה, ויהי' המשך המשל נאות לפירושינו עפ"ד הרמב"ם. ולפי פירוש רש"י דפי' הצף לשון קפא פרזלא, יתכן בגדול בתורה שכבר מלא כריסו בהידיעות המעשיות, שלרומם נפשו עיונו העקרי יהי' תמיד בענינים האלקיים שהם יסודי דברי האגדה ועקרם, והוא תכלית השלמת האדם והדרך המביאה אותו להנצל מכל מדוה ויצר הרע.