אר"ח בר חנינא, הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. מיתיבי רשב"ג אומר, קצח אחד מס' סמני מות הוא, והישן במזרח גרנו דמו בראשו. לא קשיא, הא בריחו הא בטעמו.

כשם שהגברת הצד הרוחני באדם הוא דרך הצלתו והצלחתו בכל עניניו, כן חובת האדם היא שבדברים הגשמיים עצמם, שצריך להתעסק בהם, יהי' יחסו עמהם לא מצד התרגשות הרוחניות ולא יעדיף נטיותיו הרוחניות על הצרכים החומריים. כדברי מוהר"ל מפראג ז"ל ברמז חמץ ומצה, כי הצורה החומרית היא הפחיתות הגמורה והמוכן לקבל שלימות הוא החומר הערום מצורה שדומה למצה. כי בהיות האדם בלתי מתרגש ברגשות רוחניים לצרכים הגשמיים, אז לא ידאב לבבו בהליכות הגשמיות אם לא יהיו כרצונו מה שהוא נוהג ברוב. והנה הקצח יש בו ריח וגם טעם, אמנם ריחו אינו ריח כריח הבשמים שהוא מפנק ומעדן את הנפש, דבר שהנשמה נהנית ממנו, כ"א ריח גשמי כריח המאכל. וחשב מזה שהרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב, וע"ז הקשה שהרי הוא אחד מס' סמני מות כו', שהצורה הגשמית וההתרגשות הרוחנית בענינים הגשמיים הוא דבר המפסיד מאד, ומנפש ועד בשר יכלה. ע"כ ביאר הא בריחו הא בטעמו, שיתרון הקצח הוא שריחו נבדל מטעמו, וריחו שהוא הרוחני הטפל לגשמי הוא מפסיד מאד ע"כ מסלקים אותו, ונשאר חמרו בלא פעולת צורתו, ופועל ג"כ באוכל תכונה זו, למעט מיחש הדברים הגשמיים את הרגש הנפשי, לא יתקצף בחסרונם ולא ישמח כשמחת הכסילים במציאותם, אז לא יבא באמת לידי כאב לב ויהי' תמיד בשלוה ומנוחת הנפש, ותמצא ידו לעשות חיל בשלימות האמיתית.