רנ"א, אינו צריך, הרי הוא אומר "כבאכם העיר כן תמצאון אותו בטרם יעלה הבמתה לאכל כי לא יאכל העם עד באו, כי הוא יברך הזבח, אחרי כן יאכלו הקרואים".

למעלה מאלה ב' ההודאות שאפשר לצייר בברכה שלאחריה, מצד התמלאות הדברים הנדרשים לאדם באשר הוא אדם לצרכי חיותו, וגם למה שהוא למעלה מזה הרגש, הוא הודאת הקנין, יש עוד מעלה יותר רמה שהשלחן הישראלי אשר לפני ד' ראוי שיבא גם אליו, והוא שבב' המעלות האמורות הנה האכילה יש לה מקום מצד המשכתה הטבעית, ולא מבעי מצד הברכה האחרונה שמורה רק להכין את הכחות שכבר נמצאים ויצאו אל הפועל, ע"י פעולת האכילה שהם יהיו מוכנים לתכליתם הנשגבה, אבל האכילה תוכל להיות נמשכת מצד רגשה הטבעי, אלא שגם הציור של הנאת הקנין שמצויר בברכה ראשונה מצד הערת הנתינה, אינה כ"א לצרף ג"כ רגש ותכלית נעלה עם רגש ההמשכה הטבעית של האכילה. אמנם למעלה מזה מצינו בהדרכה של נביאים הראשונים, וסגולי עם ד' ראויים לה, שהרבתה ההכנה להיות לפני האכילה, להורות שהיא כולה מכוונת רק אל תכליתה הנשגבה. וכ"כ מרושמת היא בלב התכלית הנשגבה של הפעולות הטובות שיצאו ע"י כח האכילה, עד שההמשכה הטבעית אינה פועלת כלל כשתבחן לעצמה. ולזאת המעלה שהיא הקדושה השלימה, והעולים אליה הם האוכלים חולין על טהרת הקודש, ודאי צריכה הכנה של ברכה ראשונה דוקא. ע"כ א"צ עמה ההוכחה של מעלה נמוכה ממנה, כי לגדולה מזו נועדה הברכה שלפניה דוקא, להכין את השולחן כולו לקדושה, ושהכח המעורר גם את הכחות הטבעיים, יהי' עקרו ההמשכה העליונה השכלית. ע"כ אמר "בטרם יעלה הבמתה לאכול", שאכלו במקום קדוש, בבמה שהיתה במקום המזבח, ולמדה זו ודאי "הוא יברך על הזבח", להורות בפועל מטרת האכילה כולה רק לצד תכליתה הנשגבה "ואח"כ יאכלו הקרואים". ודבר רם ונעלה כזה א"א להשיג כ"א ע"י ברכה שלפני' שמקדשת את האכילה קודם פעולתה לשם תכליתה.