רמ"א, מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, ת"ל "אשר נתן לך ד' אלהיך", דיינך, בכל דין שדנך בין מדה טובה ובין מדת פורעניות.

ההכרה השלימה בהנהגת השם יתברך את עולמו היא לדעת שהיכולת הגמורה הבב"ת בידו היא, וע"כ הי' בידו למנע כל חסרון וכל רע מהמציאות. וכל הרעות שלנו הן מתדמות לרעות, אינן נראות כ"א לפי קוצר הקפתנו את הידיעה האמתית לרעות, אבל באמת הכל הן טובות גמורות יתגלו לעתיד בכל הדרן. אמנם לפי דיעות הפילוסופים הטוענים בהכרח הכח החומרי, שאינו יכול לקבל טובות מבלי רעות, אם שניקו מהרעות את כבוד הבורא יתעלה לפי דעתם, אבל הלא אין שייך לברך על הרעות. אבל לפי הדעה הנכונה התוריית, ש"כל אשר חפץ ד' עשה", אנו יודעים שכל הרעות הן מיועדות ממש לטוב ואין כאן דבר של הכרח כ"א משפט צדק כפי החכמה האלהית, וכיון שנתן לך ד' אלהיך, דיינך, תואר הדיינות אינו בא מצד דבר שבא בהכרח והעדר יחש יכולת, כ"א מצד ההנהגה הבאה מצד משפט היושר והחכמה, שהיא עצמה היא הטובה השלמה, וכיון שהיא טובה עליונה ודאי ראוי לברך עלי' כשם שהוא מברך על הטובה הגלוי'. והערה זו נסמכת יפה לברכת המזון, שהרי אם באנו לדקדק עצם הכרח המזון הוא רעה, שבאה לאדם מחבור החומר וצרכו למזון, מ"מ כיון שידענו ברור שכה גזר השם יתברך הטוב והמטיב, א"כ ודאי יסוד הדבר בכלליו ופרטיו הוא הכל לטובה. ומזה אנו למדין לכל הרעות המתדמות לנו בצביון ותואר רעות, שהן טובות גמורות, שהן עצות מרחוק מפלא יועץ לתכלית הטובה, שראוי לברך עליהן בנפש חפצה.