איבעיא להו, אבוקה כשנים בהדי דידי' או דילמא אבוקה כשנים לבר מדידיה, ת"ש וירח כג'. אא"ב בהדי' דידי' שפיר כו'. והאמ"ר, לאחד נראה ומזיק כו', אלא לאו ש"מ אבוקה כשנים בהדי דידי'.

שיווי ההתרגשות הגופנית לעומת התכונות השכליות יוכל להתדמות ג"כ בפרטים. האבוקה המשמרת להגין מן החושך באורח השכל הוא ההיקש המורכב ההגיוני, כשיערך מול נגה הירח הטבעי והיינו הניצל מחשבונות רבים ע"י תם דרכו ויראת ד' לאמתתה ברגש פנימי של תם ויושר שהיא הנחלה העליונה הטובה מכל הון וחכמה קנוי', אינו כ"א כאבוקה נגד האור המתפשט בחללו של עולם לגרש את חשכת הלילה. אמנם ימצא ההיקש ההגיוני לפעמים בלא צירוף של רגש לב כלל, וזה לא ישמור יפה בודאי. אבל איך יהי' ענינו כשע"י הבירור ההגיוני יצרף ג"כ את רגשו הטבעי הישר ליראת ד', אלא שאינו בא מאמונה תמימה ושלימה מעצמה, אלא מרגש קנוי ע"פ החלטת המושג ההיקשי, שאמנם עוד משאיר אחריו צל הרהורים רעים. ע"כ השאלה היא הולמת לענין השכליות, אם אבוקה כשנים בהדי דידי', כשמצורף עמו יחד רגשו העצמי, או לבר מדידי'. ומסיק כיון דירח כשלשה, ופעולת השלשה היא שאין המזיק נראה כל עיקר. האמונה התמימה המאירה את חשכת הנפש, באור יקר טבעי מגרשת כל צל רעיון רע, ואם עד אור השמש לא באה, דהיינו רוחב הלב בחכמת אלהים בדעת והשכל, שהיא מגרשת את המזיק ממלא הארץ. אמנם לנגה הירח די לו שאינו נראה כלל. וכיון שרק אינו נראה הוא לנגה הירח. ע"כ המעלה ההיקישית שבאה למי שכבר אבד מעלת תמימת אמונתו, כדברי הכוזרי, היא מעלה פחותה ממנה, היא ודאי בהדי דידי' בצירוף רגשו הישר המסתייע מלימוד ההיקישי כולי האי ואולי, אינו מספיק כ"א לשלא יזיק, אבל נראה הוא לנקוף את הלב עד אשר ישא עיניו למרום במאור הלבנה, שאמר לה קונה "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן", היינו היהדות הטבעית שע"ז נאמר על עם ד' "העמוסים מיני בטן הנשואים מיני רחם", כעוברים במעי אמם, דבקים בכנס"י ובעול מלכות שמים ברגש אמונה שלמה ואהבה טבעית נאמנה. א"כ האבוקה המועלת כשנים היא לבהדי דידי', שעכ"פ כ"ז שהנהו צריך לאורה של האבוקה, הוא נראה אע"פ שאינו מזיק. "וצדיק באמונתו יחי' ", "ככפיר יבטח".