אמר רב, אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר שנים עשר חודש, שנאמר "נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד".

כל דבר הטבוע בנפש, באופן כללי, יש לו ודאי יסוד במציאות, מצד העבר ההוה והעתיד, בכולם יחד, או עכ"פ בתיקון המציאות. המיתה אם היה חזיונה ענין של הפסד שאין לו תיקון וחסרון במציאות שאין לו השבה, לא הי' מונח בטבע הנפש האנושית שיהיה הפצע נשאר כ"כ עמוק בלב בחיים הקרובים והאהובים. הכלי האובד אינו נפסד, בעליו אינו מתיאש ממנו, מפני שמניעת היאוש תביא להשתדלות של חיפוש, ולפעמים תהי' הסיבה להשבת האבדה. אם היתה אבדת המות אבדה שאין לה השבה, לא היה הרושם מאריך זמן. אריכות הזמן של הרושם המעציב והמר, מורה שאמנם בכללות האנושיות עוד צפונה ארוכה ומנוס גם ממר המות, ועצה עמוקה להעזר ג"כ אחרי בואו. אמנם העצה היא מופלאת, הדרכים המביאים לה ביד ד' הנה, "וידעתם כי אני ד' בפתחי את קברותיכם". אבל בשביל מציאות העצה והארוכה, שסוף כל סוף היא עתידה לבא, נשאר הרושם של אבדן המות לא כרושם של חליפה טבעית, מוטבעת ומורגלת, כ"א כרושם של אבדת דבר המתבקש. וכשם שאבדת הכלי, אינה מוחלטת כ"א ביחש בעליה, וגם יש מציאות שתשוב ותתגלה, אחרי היאוש היותר אחרון, אע"פ שחליפת סדרי החיים במשך זמן שנה, הסיעו את הרעיון מהדבק שהיה בין הקונה אל הקנין, לא שינו דבר בתכונת המציאות, וממטמונים יחפרו גם בדור האחרון, כלים אובדים של דורות הראשונים, ויהיו לסגולה, כן יורה היחש הנפשי של אורך הגעגוע של דבר הנראה שאין להשיב, כי יש תקוה, כי "יחיו מתיך נבלתי יקומון", תה"מ מן התורה.