יהודה בר נתן הוה שקיל ואזיל בתריה דרב המנונא, חזיי' דקא מתנח. א"ל, יסורין בעי ההוא גברא לאתויי אנפשיה וכו'.

שורש הפחד והאנחה שונים המה בנפש. האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי, ולא יאנח על ההנהגה המתמדת, שלא תמצא חן רק בעיני קצרי הראות, שלא למדו לעצמם לחפוץ רק את הראוי. והנה בתחלת רפיון רוחו של אדם תתחיל בו תכונת הפחד מרעיון מפחיד, המצייר את אפשרות המקרים הרחוקים שהם שלא כחפצו, ודכאות רוח זו תביא למעמד האנחה על המציאות כולה, ואז נכונים לו יסורין. כי היסורין בכללם עיקר מציאותם הוא באדם הפנימי. הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלא אורה וביטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות. ואז, באשר לא יוציא את נפשו מסדר המציאות ע"י חטא, לא יפחד. ובשמרו רוחו להיות שוה עם המציאות ונאות לו לא יתאנח, זולת בדברי תורה, בקנין ההשלמה הרוחנית, יש מקום לתכונה של העדר הריצוי כדי שיתחזק להשלים עצמו ולכוננו, באשר אין להשלמה תכלית. אבל כיון שיכיר האדם תעודת מציאות ההערה הזאת של חסרון הריצוי בנפשו, שהיא למען יבא על ידה להשלמה עליונה, לא ישתמש בה באופן המקטין את כחות נפשו והמעיב את יפעת רוחו, כ"א כפי המדה הדרושה לגרש את צללי העצלות, שלא יסתפק בקניניו הרוחניים שקנה לו, ולא יהיו רבים בעיניו, אבל נפשו תהי' תמיד מלאה אורה שמחה וגבורה, אז ישכיל ויצליח.