בשלמא למ"ד פרצוף היינו דכתיב "זכר ונקבה בראם", אלא למ"ד זנב מאי "זכר ונקבה בראם". כדר"א דר"א רמי, כתיב הכא "זכר ונקבה בראם" וכתיב "כי בצלם אלהים עשה את האדם", הא כיצד, בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד.

מיעוט הדמות של הנקבה המתיחדת בכח הרגש המתגבר על השכל והמשפט, אף אם נאמר שתכונת השלמת הרגש איננה שיעור קומה לעצמה ואינה באה כ"א מקץ ושיור של השכל בהחלשו, ע"כ אין ראוי לומר שזאת היצירה היא יצירת פרצוף בפ"ע. אמנם הכי יש להכחיש שדברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החמרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו. ואפילו אם נאמר שאיננו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל, אבל החכמה העליונה בחרה זאת [ה]התחלשות לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן, ע"כ ע"פ העצה העליונה, המחשבה העליונה, שנים הם. הרגש עם כל מציאותו [הוא] רק ממציאות כח השכל שנתמעטה בהירותו ויהי לכח מדמה ומצייר, אבל הלא גדולות עשה ועושה בארץ, לטובת ההשתלמות הרוחנית והחומרית. ע"כ המחשבה העליונה תקציע לו מקום מיוחד, כיצירה שלמה של מערכה גדולת ערך. אמנם מציאותו הפעלית של הרגש לא הוצרכה למדה זו של יצירת מערכת לבדה, מאחר שדי לה בהקלשה מועטת של מאור השכל, וכשהוא מושפע במדה המצומצמת על הנפש האנושית, יצא הרגש לכל דרכיו, שהוא לנחלה מיוחדת להאשה של המין האנושי, האם, בעלת תורת האם, הקוראה לעזר המוסר את הטעם ואת החן הטוב, ע"כ בסוף לא נברא אלא אחד.