ור"נ מאי נפקא ליה מיניה, משום דתניא כשם שנפרעים מן המתים כך נפרעים מן הספדנים ומן העונים אחריהן.

התהילה והשבח הם כוחות גדולים הוכנו בטבע הנפש האנושית להמשך אחרי הפעולות שהם באות מהם, ובזה מצאה התכונה המוסרית האנושית סעד להשען עליה לעומת המון המכשולים העומדים לה לשטן. ע"כ הנוטל את התהילה ונותנה למי שאינו ראוי לה, הרי הוא נוטל כח מכוחות המוסר שהעולם צריך לו ומחלישו, ובודאי הדין נותן להיפרע ממנו בתור מזיק את הרבים ומונע הטוב מהם. ור"נ בהכירו שאהבת השבח אינה נובעת ממקור אכזב ודמיון רע שחידש לו האדם ביצר לב זונה, כ"א היא תכונה נפשית חזקה ובודאי יש לה תעודה בהטוב הכללי, ותעודתה לא תמלא רק אם תהיה נשמרת ע"פ טהרת האמת. ולהורות על יקרת ערך הנחת השבח במקומו ומדתו הראוי לו, ועד כמה הדבר פועל בהשלמתן של בריות, אמר הכתוב בתור יעוד גדול ערך בימים ההם: "לא יאמר עוד לנבל נדיב ולכילי לא יאמר שוע".