תניא הלל הזקן אומר, בשעת המכנסים פזר, בשעת המפזרים כנס.

הצד הטוב האנושי, הרעיונות הטובים להשכיל ולהיטיב, הוא מחולק לשתי מערכות: הנטיה להשלמת עצמו של אדם בכל דרכי הטוב, והנטיה להשלים את הכלל. והנה בפנים ידועים הדברים נוגעים זה בזה, שהרי כל מה שיתוספו באוצר הכלל, אנשים פרטיים בעלי כשרון ושלימות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו. ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל. אמנם כאשר האדם מורכב מתכונות שונות, ע"כ לעולם לא יעמוד על הנטיה הממוצעת. וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה, תקנת הפרטים המה מרובים בכמות (אולי צ"ל: באיכות) ותקנת הכללים המה מרובים באיכות (אולי צ"ל: בכמות), ע"כ ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצויינים שבבני אדם נוטים בדרך שוה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם, כ"א ע"פ רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכ"א יתכנס בשלימותו הפרטית. אע"פ שזאת היא הדרכה טובה, מ"מ ברוב ההתעסקות של כ"א בשלימות עצמו, יעזבו עניני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. ע"כ בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו. אמנם זהו טבעו של רוח האדם כשמתעוררת איזה נטיה תלך בלא קצבה, ע"כ בעת שיעבור זמן רשום וההתעוררות תהי' חזקה להתעסק בענינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידים בעסקי הפרטים, ויתמעטו החכמה והצדק, והעושר הפרטי החמרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה לא לבד לפרטים שהם עמודי הכלל, כ"א גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. ע"כ ראוי אז, בעת המפזרים יותר מדאי, לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם יצא להשלים את זולתו, לבל [ילמד] טרם ילמד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו, [ו]כדי שיתאמצו הכחות הפרטיים, ואז ישוב גלגל החיים לדחות העושר הפרטי הצבור באוצר הפרטים אל הכלל בכללו. זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר לבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר.