התחיל הוא מטמא והם מטהרים כו', הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תוהו הם. א"ל, כבר בנית וא"א יכול לסתור, כבר גדרת וא"א יכול לפרוץ.

איש שהוא ראוי לעמוד בראש האומה לקבל דבריו ולהמשך אחר משפטי פיו תגמר מעלתו השלימה בשני דברים. בהיותו חכם גדול וכביר שכל, שאז חזקה פרטית היא שכל דבריו אמת הם כמשפט. ועוד צריך לזה שיהי' בעל נפש קדושה במעשיו ובמדותיו וברגשי לבו, שאז ראוי הוא להיות למופת וכדאי להמשך אחריו, הואיל ויצא דבר מפיו ראוי להוקיר ולכבד, כי מכבוד איש מעלה כזה ימשך הסידור הטוב הצדק והחסד באומה. ואין צריך כ"כ עם זה לדון על הפרטיות של אותו המשפט הפרטי, כי גדר גדול הוא לטובת האומה הנטיה לשמע לדברי גדולי עולם שראוי להוקירם מצד דרכיהם. ונגד אלה שני הענינים היתה ההכרזה הקודמת, גדולת הדור שייכה לתורה וחכמה, תועלת יחש האבות בשימושם בביהמ"ק יתרון המדות ואמונת הרוח. ע"כ כשרצה לבטל ההמשכה אחריהם, אמר ביחש חכמתם "של שוא הם", כי יסוד החכמה תלוי באמת ויושר, והשוא הוא הפכם. ונגד יתרון התכונה הנפשית שראויה להיות מכובדת בהיותה מיושבת בצדק ומדות קדושות, עד שראוי שתסכים האומה לשום מקום לדבריהם אפי' בדברים שאין בהם הכרעה נצוחית של שכל, אמר "של תוהו הם", העדר סידור ממשיך לב, שראוי להיות לאבן פינה לדרכי אומה שלמה. הם אמנם אמרו לו דבר על אפניו, לענין המעלה השכלית שייך תואר בנין, "בחכמה יבנה בית", כל חדר וחדר ע"פ משפטו ושימושו, כן סמיכת השמיעה למי שמוחזק חכם גדול מפני שכ"א מדבריו הוא אמת וצדק, ולענין המעלה המועילה להסכמת העם להמשך אחרי בעלי נפשות קדושות ורמי ערך בצדקתם, שהוא כעין גדר לתוכן הקדושה וההנהגה הישרה של הכלל, כבר גדרת וא"א יכול לפרוץ.