פתח ר"נ בכבוד אכסניא ודרש, "ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו וגו' ואתה עשיתה חסד וגו' ", ומה יתרו שלא קרב את משה אלא לכבוד עצמו כו'. פתח ר"י בכבוד אכסניא ודרש, "לא תתעב [...] מצרי וגו' " ומה מצרים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן כו'.

בצרכי התורה בעד כלל האומה הישראלית יש ערך כפול. ערך מיוחד שדומה לשימוש הכבוד אצל האדם, שאע"פ שאינו נהנה ממנו שום הנאה מעשית בצרכי גופו, מ"מ יש לכבודו של אדם ערך נכבד מאד, ולא יסולא כסף וזהב מכרו מצד סגולת הכבוד האנושי. וכן יש ערך בתורה שדומה אל יתר הצרכים המעשיים, והיינו שהאומה בכללה צריכה שימצאו בה ת"ח עוסקים בתורה, כדי שיחיו אותה ברוח ד' אשר עליהם, אע"פ שלא יסמכו עליהם בהוראת דת ודין. כי עצם ידיעת התורה המתרבה באומה, הוא חסנה ומעוזה הודה והדרה. וזה יתכן להיות בין אצל מדרגת התורה של החכמים הגדולים שעוסקים כבר בעניני תורה שהם יותר רחבים מחוג המעשה, שצריך להוקירם כמו שיוקיר איש את ערך כבודו, ובין בתלמידים שעוסקים בתורה, אע"פ שלא הגיעו, ואולי מהם שלא יגיעו להוראה, אבל עסק התורה הוא נעלה וקדוש מאד מצד עצמו. חיבה כזאת נראתה למשה מיתרו לכבוד עצמו, ע"כ ידענו מדין ק"ו שהמקרב ת"ח ברעיון של ערך הכבוד הכללי הנמשך מהתורה, חוץ לערך השימושי שלה, הוא ראוי לשכר רב. והצד השני כפשוטו, שצריך כל איש מישראל לדאוג בעד התורה, בתור צורך גדול מעשי מהצרכים המעשיים של האומה, שאם אין גדיים אין תיישים, ואם אין ת"ח ותלמידיהם עוסקים בתורה בשקידה מאין ימצאו גדולי תורה הראויים לדון ולהורות. ע"כ נגד ערך זה בהכרת צורך התורה, התעורר על קירוב המצרים שהי' לצורך עצמן, על אחת כמה וכמה בהוקרת התורה בתור צורך הגדול של כלל ישראל, שיש בה ערך נעלה ושכר טוב מצד התיקונים המעשיים הבאים ע"י שהמחזיק גורם לזה.