פתח אידך ואמר, האי מאן דחליש יומא קמא לא לימא מידי, כי היכי דלא לתרע מזליה, מכאן ואילך ליגלי.

אחת מתכונות הנפש היקרות שבאדם היא הנטיה לעזר עצמי, כל אחד שנפשו בריאה מכיר איזו שפלות מנהמא דכיסופא ומכל טובה שבאה לו לא ע"י עזרתו העצמית והשתדלותו. אמנם זאת המדה הטבעה באדם כדי להשתמש בה במדה הראויה לה, שהאדם צריך שיחזק את עצמו בכחו העצמי מבלי השען על עזרה מאנשים זולתו, בין בענינים גשמיים בין בענינים רוחניים, ובזה יהי' תמיד מוכן להוסיף שלימות בכל עניניו. ע"כ במצב החולי, שטבע האדם הוא לפול ברוחו ולחשוב שאין לו עוד יכולת לעמוד בעזרת עצמו אם לא שזולתו יסעדהו, בכחו ובתפילתו, כאשר אין חבוש מתיר את עצמו, מ"מ צריכה להיות המדה הנכבדה של הבריחה מעזרת אחרים להיות תמיד רשומה, עד שלכל הפחות תפעול שלא תיכף בהרגשת חסרון אונו יתן מקום לעזרת זולתו, כ"א תהי' נפשו יקרה, וכבודו האנושי של ההתאמצות לעצמו מבלי צפות לעזרת אחרים, היא תשגבהו חיל לבטח אך בד' לבדו מעוזו בעת צרה. וההכנה המהירה לתן מקום לעזרת הבריות בין בדברים גשמיים, ואפילו בדברים רוחניים כעזרת התפילה וההשתתפות בצערו, שמקיל עכ"פ את צרת הנפש הפנימית של היחיד, היא אמנם מביאה רפיון פנימי וכשלון, בהיותה מחלשת את כח הכבוד הנפשי שהוכן למען טובת האדם וגבורתו הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית והרוחנית. ע"כ יומא קמא לא ליגלי כי היכי דלא ליתרע מזלי'. מכאן ואילך ליגלי, כי אמנם יוקר הנפש היא מדה חשובה, אבל אינה ראויה כ"א במדתה, למען יתחזק על ידה האדם בעזרתו העצמית, ויוציא אל הפועל מה שהוכן בכחו לפעול לטובתו ולהצלתו. אבל בהיות יד הצרה חזקה, אז עצם חיי החברה האנושית לכך נוצרה שיעזר איש מאת רעהו. והקשיות העודפת של הבריחה מעזר זולתו, אינה מדה נכבדה כ"א גבה לב שאינה מביאה תועלת כ"א מפח נפש. ע"כ ליגלי, למען יעזר עזר גופני ורוחני מחביריו. וכשהדרישה וההזדמנות לעזר לזולתו באה במדתה הראויה לה, היא גורמת קישור נפשי וחוזק לאגודת הקיבוץ האנושי, כי גם הקורת רוח שיקבל כל אדם ישר בהיותו מוצא מקום לעשות חסד ולהשתתף בצערו של חבירו, היא אחת מהדברים שמגדילים את קשר האהבה והיחש בחיי החברה, ממש באותה מדה, שההעמסה היתירה שיחפוץ האיש אשר אין לו רגשי כבוד אנושיים, רוצה להעמיס משאו על זולתו בלא אונס גדול מצדו, מביאה ליחש שאינו הגון ולמשטמה. ע"כ ראוי להתנהג בכל מצב ממצבי האדם במדה של הגבלה מדעית ויושר לב.