א"ל רב אדא בר מתנא לאביי, והא הני פרסאי דכמאן דכפיתי דמו, וא"ר יוחנן, בן בתירה ורבי נתן אמרו דבר אחד. התם רמות רוחא הוא דנקיט להו, דההוא פרדשכא דרתח מלכא עלויה ורהיט תלתא פרסי בכרעיה.

אם היינו אומרים שעצם פעולת ההליכה היא היא הנשיאה שהחי נושא את עצמו, אז לא היה לנו שום הפרש בעולם בין מניעה שבאה מאיזה יסוד של נטיה נפשית שמקורה ברצון, לנטיה מוכרחת שאינה תלויה ברצון, מאחר שלפי המצב של עכשיו הרי המניעה קיימת היא ואין לפנינו זאת הנשיאות של החי, שהוא צריך להיות נושא את עצמו, בפעולת הליכתו. אבל מאחר שכבר ידענו, שלא עצם ההליכה היא התכונה שעושה את החי לנושא את עצמו, כ"א הכח הפנימי שעושה את הטבע של החי להיות נושא את עצמו אז אע"פ שאנחנו אומרים שהכשרון הזה איננו חשוב להיות בכלל קנין הנפשי כי אם כשימצא לו הסיפוק להוציא מן הכח אל הפועל את נשיאתו של נפשו, שייכים הדברים להאמר דוקא במניעה שמקורה הוא בהכרח מוחלט, אבל במניעה כזאת, הבאה מתוך הסכמה, שדבר ידוע הוא שההסכמה אפילו כשהיא קבועה הרבה, מ"מ יכולה להשתנות מצד איזו סבה נפשית, כבר חשוב הכח הטמיר, שחסרים עדיין האמצעיים להוצאה אל הפועל, כח גמור ומוחלט. ומאחר דרק רמות רוחא הוא דנקטן במניעת הליכתן, והיא מתבטלת מפני הכח של מורא מלכות, שוב הכל מונח בכח הנפשי הפנימי של המשא הזה של החי, שהוא באמת נושא את עצמו, שהרי הסבה של כעס המלך העירה בו היכולת עד דרהיט תלתא פרסי בכרעיה, וחשוב בשביל כך הכח הטמיר לכח פועל, ועל הגויה בכללותה מונחת בה סגולת הנשיאות את עצמה, בצירוף הכחות העומדים להוציא אותה ההכנה מן תכונת הכח לתכונת הפועל. וכיון שאין כאן חסרון עצמי במניעת הכח כי אם חסרון רצוני, מתברר הדבר ע"י היכולת המתגלה ע"י כח מעורר יותר חזק, כההוא פרדשכא דרתח עליה מלכא ורהיט תלתא פרסי בכרעיה.