אחרי כל העילויים שמדת הצדקה תוכל לעלות, בין מצד הנותן בין מצד המקבל, בכל זה חק עולם הוא שכל מקבל מוכרח להיות סובל מאיזה מדת בושה בעת שהוא מקבל מתת חסד. אע"פ שיותר ממה שהוא מקבל מצד הערך הגשמי הרי הוא נותן מצד הערך הרוחני, סוף כל סוף מצד המעטה החיצוני של הדברים, מדת הבושה כרוכה עמה ביחש להמקבל, וחובתו של הנותן היא לשמור את יסוד הכבוד של המקבל, כדי שלא להשפיל את הערך הנאצל של מדת הצדקה, שבאמת היא מעולפת כולה בכבוד והדר. וההתאמצות מוכרחת להיות רבה, שלא ילוה עמה שום צל של גרעון הכבוד, וק"ו של בזיון וכסופא. ומתוך כך מהדר אפיה דדלי"ת מגימ"ל, להודיע שככה היא החוקה המיוסדת בטבע הנפש, שלא יוכל המקבל לשאת עינים אל הנותן, ומתוך כך ידע הנותן ליתן ליה בצינעה, כי היכא דלא ליכסוף מיניה.
