אבל מדת צדיקים, א"ת ב"ש, אם אתה בוש.

כשם שהרשעים משנים את הסדרים הישרים, שכולם בכל מלא העולמים הנם הולכים בהתאמה להמחשבה האלהית העליונה השלמה, והאדם בחופש בחירתו צריך הוא להשוות את הליכות חייו לכל אותן התהלוכות שבכל מלא העולמים. אמנם מפני מחשכי העולם אי אפשר לו לאדם להבחין את המהלכים החפשיים שלו עם מהלכי המציאות הכללית הקבועים ביושר האלהי, וצריך הוא בכל זה להדרכה נאמנה על ידי אור התורה המישרת לו את דרכו. והרשעים שהם הופכים את הסדרים ואינם שמים אל לבם לישר את דרכם בהתאם לכל חוקי ההויה כולה, הרי הם הולכים לאבדון, עד אשר יזדככו וישובו להתדבק באור העליון המלא כל וסובב כל, בקשר עם חוקי ההויה כולה. והצדיקים זאת היא חובתם, שאע"פ שהרשעים בהשפעתם המזיקה הם גורמים אפלה לעולם, ואויר החברה מתמלא זוהמא על ידי מעשיהם הרעים, הרושמים על המציאות רישום הפכי מהיושר האלהי העומד לעדי עד, הרי הם בכחם המוסרי עומדים לנגד כל הרשעה, ומתמלאים בושה מהזיו האלהי החופף את כל היש וממלאהו בכבודו. ועל כן אוחזים הם במדת צדקם בהסדרים המעוותים שקלקלו הרשעים והרשימו אותם בעולם ובנפשות החיים, והם מישרים אותם. על כן, המדה שלהם היא ג"כ במדת א"ת ב"ש, אבל בצורה מתוקנה ההולכת להאיר את כל המחשכים. ובמקום החוצפה של הרשע אשר לא ידע עול בושת, אשר הפכה את הסדרים הכלליים לקלקלם, תופסים הצדיקים את רשמי הקלקולים ומישרים אותם, ומביאים אותם על ידי תכונתם הקדושה, המלאה יראת ה' תמימה, למען תהיה יראתי על פניכם זו הבושה, ומתגברים על ידי זה לישר את כל המעקשים אשר גרמו הרשעים בחוצפתם. על כן, מדת הצדיקים היא, א"ת ב"ש, אם אתה בוש.