ורבי יוחנן דידיה אמר, "אנכי", נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית.

לעומת מה שאמר משום רבי יוסי בן זמרא, לבאר את הערך של הנוטריקון שבתורה מצד הבחינה של המחשבות הנפעלות מאותו האור הכתוב מפורש בתורה, שיש לפי זה כאן שתי הערכות: הערכה אחת עצמית, הכלולה בתוך האות הכתוב מפורש, והערכה שניה מתפשטת, מה שהאור המחשבתי של האות הכתוב גורם להופעתו, כהערך של אברהם מצד עצמו ברום מעלתו, שזהו היסוד של אורן של ישראל העצמי. והערך השני הוא המתפשט מכחו, שהן כל הבחינות שהגויים יונקים מזיוו של אברהם. וע"ז בא רבי יוחנן להוסיף מדיליה, שבבחינה הפנימית גם האור המתפשט על ידי תולדה של כח האות הכתוב, גם הוא באמת הוא כלול ברוחניותו בתוך עצם האות. ומצד הקדושה העליונה מפרשים אנחנו את הנוטריקון של "אנכי", בין מצד מדריגת הנותן בהשפעתו הקרובה אליו, שהיא נערכת בהצורה העליונה קודם שהגיעה עדיין ליד המקבלים, בין במדריגה השניה שהיא כבר מודרגת לפי כח הקבלה של המקבלים, שהיא באה להם אחר שהופעת הקדושה ניתנה כבר להם. אע"פ שלעינינו הדבר נראה כאילו יש כאן חילוקי מדריגות, בשרשם הכל הוא ענין הופעה של קדושה אחת, ואין חילוק בין האור הכלול בהאות הכתוב בפירוש ובין האור היוצא ממנו בהתפשטו בתור נוטריקון. ועל הכל כאחד אנו דורשים, "אנכי", אנא, אני בעצמי, אני הוא ולא אחר. נפשי, המדה העצמית של אור החיים, המחיה את הכל כנפש המחיה את הגוף. כתבית, מה שהשפעתי מתוך מה שכתוב מפורש בהאות הכתוב. יהבית, מסרתי להתפשטות של אפשרות המקבלים לקבל את מתנת הקודש העליונה. והכל מאוחד בסוד האחדות העליונה, שהוא האור המבהיק מהדיבור הראשון, הכולל את הכל בעוצם אחודו, "אנכי", אנא נפשי כתבית יהבית.