מנין למילה שבאותו מקום, נאמר כאן "עורלתו" ונאמר להלן "ערלתו", מה להלן דבר שעושה פרי אף כאן דבר שעושה פרי. אימא לבו דכתיב "ומלתם את ערלת לבבכם", אימא אזנו דכתיב "הנה ערלה אזנם". דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלתו שאינה תמה".

למלאות את ההגיון להמחשבה החודרת, שיסודות הקדושה הרוחנית מוכרחים להיות מקושרים בחומר, כמו שהנשמה פועלת בעולם הזה את פעולתה בגויה החומרית ודוקא על ידה, וכן הסגולה הישראלית היא מוכרחת להיות קשורה בנושא החומרי של ארץ ישראל, העיר על הערך הקדוש של הברית החתומה בבשרינו, שהבטחון של סגולת ישראל המתנחלת לדורות בה היא קשורה, ולא מספיק בשום אופן איזה תוכן של מילה רוחנית כמו מילת הלב, עם כל הופעת ערכו הנעלה מאוד בהמערכה המוסרית של האדם, ולא תספיק מילת האוזן והכשרת הנפש לשמוע ולקבל דברים נשגבים. כל אלה הם יכולים לשמש מפעלים, רק בזמן שהמילה החמרית הבשרית ממש, המשפיעה על דורות עולמים, היא נמצאת בתור יסוד המוסד לקביעותה של הקדושה על ידה. כשהערלה בכל תמותה היא מסתלקת מהגוף הבשרי על ידי קדושת הברית העומדת לדורות עולמים, אז יש הכשרה להסיר גם כן את חלקי הערלה של הלב ושל האוזן. והמילה היא דוקא באותו מקום העושה פרי, הבשר שעל ידו מתעלה גם כן כל התוכן הרוחני של הערלה החלקית. דנין ערלתו תמה מערלתו תמה, ואין דנין ערלתו תמה מערלתו שאינה תמה.