לבד האמור שכך היא מדת החכמה שהעונג הרוחני הנשגב לא יבא כ"א אחרי עמל גדול וקנין רב של חכמה ודעת, שע"כ הרב הגדול כבר בתורתו רק לו יאתה נטיית השמחה והשעשוע בד"ת. והתלמיד המתחיל, עליו לקבל את העול ולהכיר ערכו כי עדיין לא בא למדה זו שתהיה לו דעת התורה ודרישתה לשעשוע כ"א ליגיעה. חוץ מזה מצב הנפש שונה הוא בין התכונה הראויה למי שמכין את עצמו לרכוש לו קנינים רוחניים חדשים, למי שעסוק בהרצאת הדברים שכבר הם קנויים בידו. שהראשון צריך לעמוד נגד המון המחשבות הצדדיות שאינן מניחות את לבבו להתיחד באותו המושכל שהוא צריך לפנות לבבו אליו. והעמידה של כניסת המחשבות במושג אחד בכח, היא יותר מסוגלת למצב של לבד ראש מלמצב של שמחה, שכחות הנפש מתרחבים והמחשבות עלולות להתפשט לעברים שונים. אבל בשעה שהאדם צריך להשפיע מחילו הרוחני השמור כבר בידו על איש אחר, אז כינוס המחשבות אינו צריך לו. כי המדה השלמה בהשפעה של חכמה היא רק כשיהיו הדברים המושפעים כבר מבוררים למדי וקנויים קנין עצמי אל הרב המשפיע, עד שהמון מחשבות אחרות לא יפריעו כלל את השגתו באותו המושג, ואז אדרבא פיזור המחשבות על מושגים שונים הצבורים בלבו של איש גדול דעה עלולות הן להוסיף עוד לוית פאר לאותו המושג שהוא עסוק בהשפעתו, ולהמציא לו ממרחק אמצעיים של דברי משלים מחוכמים ודוגמאות מלאות בינה, שיועילו ביותר להטבת ההשפעה הלימודית, ע"כ השמחה יותר מכוונת בתור נטיה מתאמת לצורך ההשפעה, הא ברבה הא בתלמידא.
