בא לפני שמאי, א"ל כלום ראוי אני להיות כה"ג, והלא כתיב בתורה והזר הקרב יומת.

כל תשוקה שיש באדם, אם יש לה שורש בטבע נפשו, היא עתידה לעמוד בו ולהתקיים. ואם אין לה שורש בעצם טבע נפשו כ"א באה מאיזה ציור ודמיון המעורר ע"ז, עתידה היא להתבטל. והנה זה הגר שסופו הוכיח על תחילתו כי אהבתו את שם ד' אלהי ישראל היתה באמת, ואחרי שדבק בתורה ולימודיה נחרתו על תלמי לבבו, הבין והשכיל שמה שהוא אפשר מצד התורה הוא האפשר ומה שהוא נמנע מצדה הוא הנמנע הגמור, ומאחר שע"פ התורה איננו ראוי להיות כה"ג שוב אין לו ע"ז הכשר טבעי כלל בעצם טבע הנפש, א"כ גם תשוקתו לזה נתבטלה. אמנם להכנס תחת כנפי השכינה ולהחשב בין גרי הצדק שע"ז הוא ראוי, תשוקה זו היא נטועה באמת בטבע נפשו, ע"כ הדבר העיקרי התקיים בו, והדבר הטפל, שרק ממאורע דמיוני נתעורר, כלה והלך לו, עד שהרגיש בעצמו עמוק מאד שכיון שכתוב נתורה והזר הקרב יומת, זה כבר מלמדו שאיננו ראוי בעצם להיות כה"ג, לא רק ממניעת הכרח חיצוני כ"א ממניעה טבעית, שהיא נוטלת ג"כ את החשק והתשוקה למה שהוא מנוע מצדה.