אמרו יהודה שעילה יתעלה, יוסי ששתק יגלה לציפורי, שמעון שגינה יהרג.

ר' יהודה מצא את אותו הצד הטוב הנמצא בנקודה התוכית של הרע הגדול המלא את כל חללה של מלכות הרשעה, ובתור איש שהעמידתו ההשגחה האלהית על היסוד המעשי, להקים עדות ביעקב בדרכי חיי האומה במשפטי תורת אמת בפועל, זה הוא דרכו הנכון להתפשר עם החיים שבפועל ובמציאות ולקחת מהם את החלק היותר נבחר וטוב. וכיון שבשעת הגלות, מן השמים המליכוה לאומה זו ונתנו את ישראל בידה, היתה ג"כ עצת ד' שימצא סיוע מעשי מהאומה המושלת, אותו האדם הנעלה הראוי להיות העמוד המעשי לדיני תורה, לקבע הלכה כמותו נגד חביריו. ובהיותו מתגלה בתכונה כזאת של מציאות הצד הטוב שבכל פעולה לפי ההוה שלה, הנה יוסיף הוא למעט את אותו חלק הניגוד הבלתי מוכרח הנמצא בין ישראל לרומי, שהניגוד המוכרח מצד ההבדלה האמיתית מרחיבו יותר מהכרח שלו, ולפעמים הוא מעיק לשתי האומות יחד יותר מהראוי. כך היא מחשבת המלכות ע"פ עצת ד', שגזר לשמור את עמו גם בהיותם בארין אויביהם, ע"י חכמי דורות. ע"כ יהודה שעילה, יתעלה, ויוסיף במלאכתו למצא את היחוסים השוים שבין הררי הניגודים כדי שיוכלו עכ"פ העמים לדור בכפיפה אחת, במיעוט היזק זה לזה כפי האופן היותר אפשרי, לפי המצב המוכרח. השתיקה של ר"י נולדת מניגוד הנמצא לעיניו, בין עצם המעשים שיש למצא בהם צדדים טובים כדברי ר' יהודה. אבל בראותו את רשעת האומה, את שובבותה ולבבה הנשחת הבולט ממעשיה המכוערים, מיד יולד בקרבו אותו הניגוד המעורר את הלב למחות על הרחבת גבול הרשעה, ולחשוד את הדבר הטוב היותר גלוי, במחתרת של רשעה שתצא מהתפשטות כח הממלכה החטאה, אין כאן עצה כ"א להגלותו לציפורי, מקום שם לא יראה עוד את חיי הפריצות ההוללות והאכזריות של הרומיים, וידין את ערכם של המנהגים והתיקונים ע"פ עצמות מהותם, לא כ"כ ביחושם אל מחולליהם הנשחתים, אולי ימצא בנפשו אז עצה איך לחבב את הנטיות הכלליות שברוח האומה ביחש לתיקון המדינה על בני עמו. אמנם בר"ש, מצאו את ראש פסגת ההבדל העצום שאי אפשר להתאימו, כי נפשו הקדושה שהיתה קשורה במצב הקדושה הישראלית מצד אור האלהי שעל עמו, כפי הרוממות היותר עליונה, כפי אותה המדה שישראל עומדין להתעלות עליה בזמן היותר שלם, שאז הרשעה כעשן תכלה, הוא היה נעלה מכל החשבונות של ההוה והמציאות המרה שבימיו, כ"א היה עומד כסלע איתן לחזק ולאמץ את רוח ד' אשר על ישראל ע"פ התכלית היותר עליונה. ומצד הנקודה ההיא, יוצאת המאיסה באותו הכיעור והזוהמא שעשיו הרשע שרוי בה עם כל פשיטת טלפיו, "ואת עשו שנאתי". ע"כ מצאו בו את אויבם בנפש היותר נערץ שאין להם דרך להנצל ממנו כ"א ע"י הריגה, שמעון שגינה יהרג. כי בהתעלות הטוב האמיתי מכל המקרים שבחיים מתגלה שנאת הרע אליו בעצם תקפה.