אר"ה הרגיל בנר הויין ליה בנים ת"ח.

הדמיונות שבין הציורים המוחשים לדברים הרוחניים הנעלים, ראוי שלא יתעה האדם לומר שהם דברים של תוהו, כי ד' אשר עשה לנו את הנפש הזאת תקן אותה עם כל כחותיה. גם כח המדמה והמצייר, חוקותיהם איתנים ע"פ חכמת אלהים וטובו, וכיון שיש יחש בכח המדמה והמצייר בין אור הנר המאיר [את] המחשך החושי, לאור התורה המאיר מחשכי הנפש, אותו היחש הוא דבר שיש בו כדי לפעול בזה על זה ע"פ השימוש ביחש זה בדרך הטוב והישר, באופן המטה את האדם לדרכי חיים לשמור דרך ד'. והנה הרגילות בנר פועלת באדם [את] התכונה שירגיש כמה טוב הוא האור וכמה קשה היא הישיבה בחושך, מה שבלא הרגל לא ירגיש כ"כ ויחשוב את האורה רק לדבר של יתרון, ולא לדבר של הכרח שבהשלמת האדם. וביותר כי ריבוי האור מי שמורגל בו אינו מוסיף ריבוי רגש של בהירות, שרק ברגע הראשון של הפגישה יכנסו קרני אור רבות לנקודת הראות ויגרו בעצב הראיה, אבל כפי הערך של ריבוי האור כן יכווץ האישון ויכניס בתוכו קרני אור מן האור המרובה רק כפי המדה הראויה. מ"מ הרגיל בריבוי נרות יחשק בהם אע"פ שלא ירגיש כ"כ יתרונם החושי, אלא שכך היא התכונה הנפשית באדם לאהוב את האורה אחרי שהורגל בה, וההרגל יעמיד את תכונת נפשו על מכונתה הטבעית. וזאת תהיה לאדם להערה, כי אורה של תורה, מי שהורגל בה ונהנה מזיוה, מרגיש כמה הכרחית היא וכמה החושך וחסרון הידיעה רע וקשה, וכפי מדת ההרגל כך תגדל האהבה וההכרה שהאורה התורית היא תכונה עצמית לאדם, כאהבת האור החושי לעינים הגשמיות. ובהכשירו לקנות ע"י המוחש את הנטיה לאהבת אורה של תורה, יפותחו בו ההכנות הטבעיות שעיקרן תלוי ברצון פנימי אמיתי, עד שאף אם סיבות מקריות הרחיקוהו בעצמו מאורה של תורה יהויין ליה כנים ת"ח. וזהו תלוי רק בערך הכרתו את אור התורה לענין הכרחי, עד שמי שחסר אותה ידמה ליושב בחושך בערך מי שהורגל כבר באורה ומכיר את יתרון וטובת האור הטוב, ע"כ יש כאן ערך מיוחד לפעולת ההרגל, הרגיל בנר.