ד"א ושבח אני וגו', כדר"י א"ר, דאר"י א"ר מ"ד עשה עמי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו, אמר דוד לפני הקב"ה, רבש"ע מחול לי על אותו עון, א"ל מחול לך, א"ל עשה עמי אות בחיי, א"ל בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע.

העון עושה באדם רושם שלא יוכל להתעלות לפי הראוי לו לפי מעלתו בכשרון קדושה בטוב המדות ורוח נדיבה. ע"כ עיקר המחילה היא שתעשה נפשו מוכשרת לקבל האור הטוב של החכמה והצדק כמו שהיתה מוכשרת לזה קודם החטא. אמנם חוץ מהערך העצמי של הנפש יש ג"כ ערך הרושם שכל איש המעלה עושה על משקל הטוב והצדק בכלל העולם. הצדיק, לבד פעולתו בעצמו, עושה רושם של הוד על העולם החיצוני ומכריעם לכף זכות, וכפי ערך מדת הצדק הנמצאת בנפש האדם הגדול כן תהיה מרבית פעולת רישומו על העולם החיצוני. ע"כ לא נשלמה ההשלמה אצל דוד המע"ה במחילת העון מצד עצמו, דהיינו שישוב לו כחו הפנימי, רוח הקודש ואור ד' וחדות ישועתו כקודם החטא, כ"א בקש ג"כ אות, אות לטובה, דהיינו שהרושם שעל העולם החיצוני ג"כ יתמלא מפגימתו לגמרי, ויחזור למעלת השפעתו העליונה על העולם החיצוני כקודם החטא להכריעם לטוב בשמו הטוב, וברגש הקדושה שמתמלאת כל נפש מדי דברה בו. זאת אמנם הוא דבר נמנע, להשיב לאדם בשלמותו בעודו בחיים כי ערכו האמיתי של האדם אי אפשר להעריך בעודו בחיים, רק אחר שכבר חלף, אז יבא החשבון הברור של פעולתו בעולם ובסביביו להגלות ע"פ אמתת המשפט. הגעגועים שמצטרפים לדבר שאינו כבר עם החיים, פועלים להסיר את הזלזול הדמיוני שרשם החטא על הבריות בזכירתו שאותו הרושם לא יוכל כח התשובה להעבירו, כי התשובה היא מטעם ערך השכל הטהור, אבל הדמיון לא יוכל להשיג את אמתת ערכה. הגעגועים שנולדים בלב בני דור הסמוך לאנשי המעלה הקודמים, היא רטיה למחלת הדמיון המאפיל את הדרת ערך כח התשובה, ואז תתראה בעצם כבודה. ע"כ בחייך איני מודיע, בחיי שלמה בנך אני מודיע.