"אמר רב הונא אמר רב, אסור להטמין את הצונן, והתנן רבי התיר להטמין את הצונן, לא קשיא, הא מקמיה דלשמעיה מרבי ישמעאל ברבי יוסי הא לבתר דלשמעיה, כי הא דרבי אמר אסור להטמין את הצונן, אמר לפניו רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא התיר להטמין את הצונן, אמר כבר הורה זקן"

תכלית כלל התורה ופרטיותיה, להשריש קדושתה ועומק גדולת ערכה בלבב כל עם ד'. על כן, הדקדוקים שבמצות, הם הנם הדיבורים היותר מבוררים, שעל ידם האומה בכללה מבעת את הרגשתה הפנימית כמה התורה כולה יקרה וקדושה בעמקי לבבה. על כן, אם יזדמן לפעמים מאורע, שעל ידי איזה קולא יבא הרגש הנשגב להשריש כבוד קדושת התורה ויקר ערכה מעבר אחר, לא מצד הענין הפרטי כי אם מצד מבט כללי על כבודם של חכמים עבדי ד' ויקרת ערכם, שם תמצא ההכרעה מקום להיות נוטה לקולא, באשר הקולא בעצמה תתן מצד שרשה הקשור ביסוד כבוד חכמים וקדושתם, את הרגש הטוב, מה שתתן הזהירות של החומרא המעשית, ועוד ביתר שאת, באשר החומרא תהיה מיוסדת רק על הענין הפרטי, וכבוד חכמים המכריע את הכף לקולא מיוסד על הערך הכללי הגדול שיש במצוה, הכוללת את יסוד תורה שבעל פה, שהיא יסוד כריתות בריתו של הקדוש ברוך הוא עם ישראל, היא המצוה לשמוע דברי חכמים. על כן, אחרי הצורך אשר מצא רבי בהחומרא לאסור הטמנת צונן, כדי להרשים על ידה את הערך הנשגב של קדושת שבת קודש ביתר שאת, אחרי אשר שמע שכבר הורה רבי ישמעאל ברבי יוסי להיתר, באשר ראה בימיו שכן הוא המשקל הראוי, אחרי כן כבר יש כאן הכרעה כוללת, שהקולא עצמה תמשיך שפע קודש למחזיקים בה, מפני שתחזק כבודם של חכמים בלב האומה, שמזה תוצאות חיים ורגשי קודש רבים, על כן אמר כבר הורה זקן.