דא"ר אחא בר"ח, מעולם לא יצתה מדה טובה מלפני הקב"ה וחזר בה לרעה.

הדברים יש להם תכלית מצד עצמם, ומצד התכלית היותר גדולה שהם לה בתור אמצעיים. והנה הטובה היא באמת תכלית גדולה מצד עצמה שכדאי לפעול עבורה, אמנם הרעה אינה מכוונת מצד עצמה כ"א מצד שהיא אמצעי להשגת הטובה. והנה באמת מצד מדת טובו של הקב"ה, היה ראוי להיות לעולם נשפע רק החסד והטוב, אלא מפני שהטובה היותר גדולה היא הטובה המוסרית, שיהיה האדם בפנימיותו טוב בתכלית מצד עצמו, ע"כ הטובה השלמה מחייבת מצדה את המשפט, שהוא מסבב את ההטבה המוסרית השלמה, באופן שיהיה האדם לא רק מקבל טובה כ"א שיהיה טוב בעצמו. אבל עכ"פ התכלית הוא הטוב, א"כ כיון שיצתה מדה טובה מפי הקב"ה, הרי יש בה שני ענינים, התכלית שתמצא טובה בעולם, ועוד שהטובה היא משמשת ג"כ בתור הכנה לטובה יותר שלמה ממנה. ואם אח"כ האדם מקלקל את דרכיו עד שאיננו ראוי למדה הטובה, היינו שהטובה לא תביא עמה את התכלית שלה בתור אמצעי, שלא ישתמש בה לטוב יותר שלם, מ"מ כבר זכתה להיות נמצאת מצד עצם התכלית שלה לבדה, וילך הענין בסיבובים אחרים איך להוציא את התכלית שהיתה הטובה ראויה לשמש בתור אמצעי לטובה יותר שלמה. ע"כ, המדה הזאת מוכרחת להמצא, מפני היסוד הקבוע, שהטובה היא לעולם תכלית חשובה מצד עצמה, ולהודיע שאין העיכוב של הטובה ומניעתה נמצא רק בשביל השימוש להשלמת טובה יותר שלמה ויותר עליונה הבאה ע"י מניעת הטובה, א"כ צריך להמצא איזה חק בההנהגה האלהית המורה על התכלית העצמית של הטובה, והוא מרושם בזה שכלמדה שיצתה לטובה מפי הקב"ה אינו חוזר בה לרעה.