וכולהו גמרא, לבד מישי אבי דוד דמפרש ביה קרא, דכתיב "ואת עמשא שם אבשלום תחת יואב על הצבא ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב", וכי בת נחש הואי והלא בת ישי הואי, דכתיב "ואחיותיהם צרויה ואביגיל", אלא בת מי שמת בעטיו של נחש.

הטוב העליון השלם, הנמצא בתכונת האומה בשלמותה מצד גזעה שנסתמן בבנימין, וכן הטוב המשלים שבמקור התורה בהתגלותה בעמרם אבי משה, וכן תעודת המלוכה בצורתה העתידה השלמה הכוללת בכלאב בן דוד, כל אלה ראויים להיות גנוזים, והנם עתידים להגלות ביום יגלה כל הטוב אשר דבר ד' על עמו ונחלתו. אבל שורש הטוב, השלם מאין פגם וחסרון, הנמצא ביסוד הממלכה בצורתה המקורית, שמצדה היא ראויה להתקיים עדי עד, "דוד מלך ישראל חי וקיים", "כירח יכון עולם", זה ראוי להתגלות באיזה אופןג"כ בזמן ההוה. ע"כ, לא רק בגמרא ומסורת גנוזה, ככולהו, ראוי להיות הענין של יחש אוצר הטוב שבישי אבי דוד, מקור ממלכת ישראל, והוראת תעודתה מצד הכנתה ויסודה, ע"כ מפרש בו קרא. ובדרכנו למדנו, שגם ההתמוטטות שבעולם המעשה אשר באה למלכות בית דוד, שהיה החטא הראשי, הגורם היותר גדול לה, גם הוא ביסודו מוכן להגבלת הצדק, כענין עטיו של נחש, שמובן שההגבלה היא דוקא מחזקת אותו ומסמנתו, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כ"א כדי להורות תשובה. ולעת הכשלון, של עמידת הרעה מביתו, נתגלה במשטר הצבא ענף מחוטר ישי, שהגביל לשעה ודחה את המלוכה מדוד, כמו שהיה פועל יואב, שהיה ג"כ מזה הגזע, בעת האורה והזריחה. וכל אלה נערכו מראש, מעצת תמים דעים, "וכסאו כשמש נגדי", "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וחסדי לא אפיר מעימו, ולא אשקר באמונתי", "אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב", "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה".