א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וד' עמו", אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו, אלא מה אני מקיים "מדוע בזית את דבר ד' לעשות הרע", שביקש לעשות ולא עשה.

כשרון הקדושה והטוב יתכן שיהיה מקרי לאדם, נקנה לו בהרגל ובציור, ומ"מ לא בא הדבר עדיין שתכונת עצמיותה של נפשו תהיה מבוססת עליו, אופן זה מתחלף לפעמים ע"י מקרים עזים המתנשאים באמץ. ויש שהכשרון מתגבר במדה גדולה, עד שיסוד חייו מיוסד הוא רק על הטוב והקדושה, ואיננו יכול להפרד מהם כשם שאינו יכול להפרד מחייו. השראת הקדושה האלהית על האדם תתכן להיות רק בהיותו בא למדה זו, שהמדות הטובות, היושר והקדושה, התעצמו בקרבו כחלק מחיי נפשו, ע"כ מי שכבר נאמר [בו] "וד' עמו" א"א כלל שיבא חטא לידו. אמנם עצמיותו של אדם תגלה רק בהתגלות המעשה, אבל רעיוני הלב הנם כ"כ למעלה משלטונו של אדם, עד שלא יכיר כח הכרעתו בהם מדי עברם. ע"כ, אם גם תכונתו העצמית היא נפלאה וקשורה ביסוד חיי הצדק בעצמם, מ"מ יכול להיות שביקש לעשות הרע אבל לא עשה. על תחום המעשה, שמה תופיע התכונה העצמית שעליה נאמר "וד' עמו", שאין אפשר שיבוא חטא לידו בפועל. הנטיות הנן קשורות זו בזו בטבע הנפש בכל רחבה והקיפה, ע"כ אם אחת הנטיות תהיה מוכשרת לחטא, ההכשר הזה כבר יהיה פורע פרעות בכל התכסיס הנפשי במילואו, וגם יתר התכונות א"א כלל שתהיינה שלמות ומוכתרות בכתר הקדושה כראוי. ע"כ, א"א כלל שמי שנאמר עליו "וד' עמו" יבא על ידו חטא, רק באופן ציורי, שכל התכונה הנפשית לא תתגלה שמה, שזה יתכן להיות ע"פ תולדות הזמנים ושינויי הציורים הבאים בשטף החיים ההולכים ומשתנים בפרטיותם, אע"פ שהם מתעצמים תמיד בכללותם על התכונה הכללית של עצמיותה של הנפש, ע"פ ערכה ומעלתה המדוייקת, שמתגלה באמתתה רק בחיי המעשה והפועל.