"את אוריה החתי הכית בחרב", שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת.

החרב היא המורה תוקף עז המלוכה הנתמכת בכח החיל ואנשי המלחמה, שכ"ז שהעולם עומד הוא על מעמד כזה שהמלחמות הנן צריכות לו, לעתים עכ"פ, הרי תוקף העז והגבורה הנם הדברים היותר נדרשים להיות מלאים עם כל מכשיריהם. אמנם עז המלוכה מביא לאמץ את כח המלך, כדי שיהיה חפצו שליט ורצונו יהיה רב כח למען יתן עז לעם, ובכל העמים הנה עז העם ותקפו זה הוא קץ הגובה של המוסר, מאין פנות אם באמת העם חפץ בצדק או ברשע, ע"כ יתכן לפי זאת התכונה שיהיה חפץ המלך היסוד היותר עליון לכל פועל ומשפט. אבל לא כן חפץ ד' בישראל, הצדק והיושר שהם דרכי ד', הם הנם יסודות העולם ויסודות האומה בכללה, ע"כ אם חפץ המלך לא יהיה מיוסד ע"פ צדק, לא יתן עז לעם כשיהיה נעשה ונשלם, כאשר אין חפץ ורצון העם, הגוי כולו, רק אם יהיה חפץ חסד וצדק, שהוא חפץ אל אלהי ישראל ב"ה. ע"כ, עם כל נטייתו בזה להאדיר את עז כח הממלכה ושלטון חפצה, ע"י הכרת הרחבת שלטון רצון המלך, בכ"ז ראוי היה להשתכל על התכונה המיוחדת של ישראל, שלא יכון בהם שום תוקף ועז רק אם יהיה מיוסד ע"פ אורח חיים של תורת חסד, תורת חיים. ע"כ, היה לך לדונו בסנהדרין, לפחות בפעם הראשון להריגת אדם מטעם מרידה ופגיעה בכבוד המלוכה, כדי להראות שחפץ המלך הוא שליט רק מפני אור הצדק האלהי השורה בקרבו.