גופא, רב אמר, קבל דוד לה"ר דכתיב "ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר, וישלח המלך דוד ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל בלו דבר". מכדי חזייה דשקרא הוא, כי הדר אלשין עליה, מ"ט קבלה מיניה, דכתיב "ויאמר המלך ואיה בן אדוניך, ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא יושב בירושלים וגו'", ומנ"ל דקבל מניה, דכתיב "ויאמר המלך לציבא הנה לך כל אשר למפיבושת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדוני המלך".

איסור קבלת לה"ר לבד מה שקלקולו נראה ברור, כשהוא יוצא למעשה להפריד בין אחים ומכ"ש לרדוף אדם על חינם, הוא פועל על התכונה הנפשית להטיל חשד ואיבה על האנושיות מתוך איזה מעשה או דיבור הנראה לדון לחובה, ובזה תגדל השקפת הרע בעולםבעיני האדם יותר ממה שהוא באין ערך, ויוכל לצאת משפט מעוקל על כל מהלך הדיעות והמעשים. וכשיקרה מפגע כזה בכסא מלכות, יכול הוא להטיל פגם ביסוד החסד והמשפט המיושר, שהוא מכון כסא הקב"ה שתהיה המטרה מלאה אהבה וחסד כוללת. המצב המורה שעמד בו אז דוד בהיותו נרדף מהרעה שמתוך ביתו, אין פלא שגרם להטות מעט את השקפת האהבה והאימון לצד החשד והאיבה, שגם זה נכלל בכלל העונש, וכאשר בתחילה כשביקש לעשות חסד עם מפיבושת הטיל ציבא קוצים בעיניו ואמר שהוא בבית מכיר בלודבר, לא במקרה קרא את שם המקום "לו דבר", כלומר לא במקרה הוא יושב שמה, כ"א, עיניו ולבו נשואים לעניני פוליטיקא, ולו דבר וענין בזה בשבתו שמה, מדת זהירות ודאי ראויה היא ולמיחש מבעי, ע"כ לקח אותו מלו דבר, כלומר שנלקח באופן שהלוקחים יודע להם ענינו ורעיונותיו. וכאשר הוסכם אח"כ שיהיה מאוכלי שולחן המלך ככל בני המלך, זה לנו האות שיצא מזוקק, שאין עליו שמץ חשד של חתירת הממלכה, ע"כ כי הדר אלשין עליה בעת צרתו, למה קבל, לתן לציבא את אשר למפיבושת. אלא שקודם שנצרף לגמרי כסא דוד ע"י תלאותיו, ורוממות נעימת זמירות בהתעלות הנפש אל מרומי קודש, מוכרח הוא הדבר לשלימות המלכות שיהיו נמצאים כל הכחות הנפשיים באוצר הגדול של נפש המלך, וגם כחות רעים לא יתכנו להיות חסרים. מוסד[ם] של הכחות הרעים ועיקרם, הוא קבלת לה"ר, ההכשר להיות מושפע ע"י הערה רעה מרעי אדם, והנטיה להביט על העולם בעין סוקרת את הרע שבו, זה הוא היסוד לכחות של אבירות וקשיות לב, שרק כשהם נצרפים ונמתקים הם מוצאים מקום הגון ומסודר בהנהגה, אבל טרם צירופם הם לרועץ. אבל כ"כ היא כוללת עטרה של מלכות בית דוד, עד שהיא נמשלת להבריאה בכללה, שלא יתכן שיחסר בה כללות הכחות להרע, כשם שלא יחסר לה שום כח טוב, ומכללות הכל תעמוד במילואה אח"כ על האושר והטוב, כי העין החודרת שההשקפות המרות שלה יהפכו לטובה, תהיה אח"כ הכרתה את טוב המציאות ואת אור האהבה והחסד במעלה היותר ברורה רוממה ועליונה. המיעוטים מתרבים והפגימות מתמלאות, "כירח יכון עולם ועד בשחק נאמן סלה" "עטרת תפארת לעמוסי בטן", "דוד מלך ישראל חי וקיים".