והכתיב "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב", שבקש לבנות ולא בנה.

אין דבר רע ודמיון כוזב נמצא בעולם, שלא תהיה סבתו ופנייתו הרחוקה דבר טוב ונשגב, אלא שע"י ערבוביות שונות ירד ונחשך. וע"ז עצמה, בין אם נצייר שהיתה התחלת הנטיה לתן כבוד לצבא השמים בתור הגדלת כבוד ד', כהגדלת כבוד המלך בכבוד עבדיו, בין לפי הנטיה הפשוטה, שעצם נטיית האמונה היא באה מפני העריגה הנמצאת בנפש האדם לאלהים אמת, שהיא תכלית מנוחת הנפשות כולן, ותכלית העילוי הכללי של כל היצורים וכל החברה האנושית כולה, אלא שקודם שההכרה של זאת התביעה היא מתברכת יפה יפה, היא מתעכרת בצללים ודמיונות של ע"ז. וע"כ, לחינוך האדם ישנם שני אופנים, או להוציא ממנו את כל ציורי הדמיונות שנאחזו ג"כ במעשה ובהרגל, כדי להעלותו אל ההכרה העליונה שעל פיה ישיג את רוממות מטרתו, או להניח לו את הרגליו וללמדו איך שהם עצמם נובעים ממקור החפץ הפנימי הגדול של דעת אלהים אמת, ונמצא שמעצם החושך הדמיוני יבא להכרה היותר שלמה ועליונה. משפט התורה הוא לגדע ולהשחית את כל סימני ע"ז, מפני שעמדה תורה על סוף דעתן של בריות, שההרגלים החשכים יוסיפו להם ירידה וטומאה. שלמה שהיה חפץ לנסות בחכמה, לבא אל המטרה הנשגבה של תכלית התורה לפעמים ע"פ הסרה מאיזה מצוה, כמו שאמר ארבה ולא אסור, כן היתה דעתו לרומם את המצב הכללי של כל המין האנושי מתוך עומק החושך שלהם. הוא ראה שאין אפשר[ות] להפריע מהרגלם וממה שהנחילום אבותיהם, אמר אולי יהיה אפשר שע"פ אותו ההרגל עצמו יבאר להם את סיבת הנטיה ואת הילדות שבה, וע"פ אותה התכונה עצמה של העבודה החיצונית והזרה יתעלו לדרוש שם אלהי ישראל. אמנם מנוקה אותו צדיק מעון זה ממש בפועל, כי סוף כל סוף אסרה תורה, והעידה שלא יהיה אפשר להזיז את יושבי חושך מטומאת ע"ז כ"א ע"י השחת שרוף וכלה. ועפ"ז, לרוממות נפש תחשב מה שבקש לבנות אבל לא בנה. בעולם הרעיון, המחשבה החפצה במהירות הבאת הטובה לעולם יותר מגדרי המציאות, היא משובחת, ומוכיחה על עומק הטוב שבנפש הגדולה, אבל המעשה הוא משועבד לעצמות המציאות, לדרכיו מסומנים ע"פ עצת ד' העליונה, שכגבה שמים מארץ כן גבהו דרכיו מדרכנו ומחשבותיו ממחשבותינו.