"המבקעת ביצים בכותל והטח בפני האפרוחים - יש בו משום דרכי האמורי".

תכונת הרשעה חפצה לאבד את ההויה. אינה חיה כ"א מפני כח החיים, שמציירת את מגמתו רק למלאות את התאות המסערות את הלב הנגרש כים. אבל בעצם, שנאת החיים טבועה בקרבה. והישוב, כל מה שמתרבה, וחיי החברה, כל זמן שהם מתרבים, והרשעה מוצאת בקרבם המחסה היותר נשגב, הרי שנאת ההויה מתגברת ביותר בקרבם. תכונת השחתת החיים שהוחלה מדור המבול, הולכת היא כקטב בכל שדרות החיים מפני הנטייה הרעה הנכרת בנפש הרעה שמסתכלת על פני ההויה כולה על פי מהותה, וכשם שהיא מכירה שראוי לה בעצמה הכליון יותר מהמציאות, כך היא חושבת על הכלל כולו, אשר על כן היה הסירוס אחד מהעבודות האליליות. ומדרכי האמורי לבקע הבצים, שכח ההפריה אצור בהם, להפסידם, להורות על השנאה הטמונה במעמקי הנפש להחיים ולהויה, ובפני האפרוחים שכבר יצאו לאור, שא"א לעכב את הוייתם. על ידי איבוד הכח הכמוס, לכל הפחות, תראה הרשעה את שאיפתה שהיא מתחרטת על אשר לא הספיקה לאבד את המציאות בעודה בכחניותה. ואותם הביצים המבוקעות שנפסלו מהכנה שבהם להעמיד דור של חיים, טח אותם בפני האפרוחים כאומר זה היה החפץ הנאות לכם לפני ההויה, לפני צאתכם למציאות בפועל. כל רעת-עין זאת נובעת ממקור העצבים אשר לא תוכל להיות נוהרת אל ד' ואל טובו, והרי זה מדרכי האמורי.