הרי תפילין דמחופה עור, ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפילין מרחוק ד"א ונכנס. התם משום שי"ן.

הפרש יש בין הקדושה הגלויה והקדושה הגנוזה. הקדושה הגלויה היא מתיחשת לאדם לפי מובנו, לפי טעמו והרגשו, ציוריו המפורסמים שייכים לגבולה, הנאה והמכוער מובדלים מצדה הרבה, וכל ארחות הכבוד המוסכם הנם ענפים ממנה. נעלה מזה היא הקדושה הגנוזה, המבט הפנימי החודר בעצמותן של כל המגמות הכלליות. אור האלהי המתעלה מכל הגיון ורעיון, רם הוא מכל יחש של מדרגות בכלל, וק"ו שאין המשקל של המאורעות המוסכמים הנובעים מצד התכונה האנושית ויתר ענינים מוגבלים- שייכים לה. כי הקדושה הפנימית אינה מסוקרת בנשמתנו מצד חלק אחד של דעה והשגה, מצד ערך אחד של מציאות, בין ביחש הערך בין ביחש הזמן והמקום, כ"א "הכל יכול וכ[ו]ללם יחד". בסתר חביון זה אין מקום להבדיל בין נאה ומכוער, ואין אותם ארחות הכבוד הנבדלים מצדנו נוגעים שמה. כדי להביא בקרבנו רושם דעה בהירה זו, הננו מחלקים בין מה שהוא גנוז ומכוסה בחפצי קדושה, ובין מה שהוא גלוי, עד שהכבוד החיובי הגבולי לא היה שייך במה שחופה עור כ"א משום הקדושה הגלוי' שבו, הקרוב לדענו ומוחש בהכרתנו, משום שי"ן חולץ ברחוק ד"א, שהאדם בהיותו מעוטר בעטרת הקדושה הגלויה, היא מתפשטת לתן כבוד על כל סביביו, וכל מקומו מתקדש ומתעלה בהדרו, עד שאין ראוי לכיעור וגנאי להיות לו יחש בכל שיעור מקומו של אדם שהוא ד"א, כי הנוי והכבוד יתפשט על כל הציורים הקרובים, הנוגעים באיזה אופן יחושי לאדם בהיותו עטור בעטרת הוד של הקדושה הגלויה, המורה על פארם של ישראל וכבודם האלהי, בהיות פארו חבוש עליו.