המאורעות הגופניים, הם לפעמים נאותים מאד בהתחברם לדברים רוחניים המתלוים עמהם. השפעת אדם גדול, היא מתרבה בהיותו ג"כ בעל קומה, שבזה הדמיון ההמוני גם הוא מתמלא ציור גדולה. ובמקום שהדברים מתאימים, גדולת הרוחניות, שהקומה הנאה וההדורה מעטרתה, הוא לאות נאמן שכאן בחרה החכמה האלהית באיש המיוחד, הראוי שהליכות דעותיו ימצאו מהלכים בפועל בדורו. היחש שיש לדיעות והדרכות האיש הגדול לדורו, נמצא בהם אופנים שונים. שורש הדעת וההכרעה מושרש לעולם בציור השכלי היוצא מאדם גדול )למטרה( ]בשי[טה משוכללת, המכוונת עם ארחותיו בכל התורה כולה, שהם כולם מתאימים על כללות ]דר[כיו והשקפותיו על העולם והמציאות, על החיים והמעשה. והנה ישנם גדולים כאלה, שעם גדולת השקפותיו הפרטיות המיוחדות לו לפי גדלו, ועליהן בנויות כמה הלכות מאוששות בתולדות דינים והלכות ג"כ, ע"פ דרכו המיוחד לו בחקרי תורה, הנה הוא יורד מעולם הציור והמושכל הרם אל שפל המדרגה של העולם המעשי, ורואה בעין ברורה את מעמדו, את תכונתו והאופנים הראויים להתעלותו ויסודו. זהו דרך המורגל. ונמצא ג"כ לפעמים אדם גדול מאד, שהוא מוצא את כל העולם כולו כמו שהוא בציורו הפנימי. הוא מבין את הכל ומסתכל על הכל, אבל הכל הוא נשקף לו מתוך גדלו ורוממות מעלתו. אדם גדול כזה, הליכותיו פונות להעלות את העולם בלא המתנת ההדרגה למצבו הוא, והבסיס השפל, היותר תחתון שבציורי הנפש, אינו אצלו שלם, ומתגלה לפעמים בחסרון גופני ע"י הטליעה; בעלי קבין שבזוהר, אלה הם אמנם מכריעים את העולם בכחם הגדול למעלתם הם. ומתוך כללות השקפות כמו אלה נבנים בדרכה של דרישתה של תורה ג"כ פרטי הלכות, שאפילו אם ימצא שאין להם יסוד בריא בעולם המעשי כמו שהוא, יש )לו( ]להם[ יסוד במעשה כמו שהעולם צריך להיות. וההדרכות המכוונות לכמו שהעולם צריך להיות, באופן היותר מעולה ממה שהוא בפועל, הן מכריעות את הכף לעילוי ורוממות. רוממות הרוח לבנות ישראל, יוכל להיות שהדור לפעמים לא יוכל לקבלה מפני ירידתו המעשית המקרית, אבל בהתעלות האדם מסידור הארכובה התחתונה של הקומה האנושית, ומתעלה ממעל לה לפי מה שהיא צריכה להיות, הוא מצדד אל הגדולה התפארת והרוממות, פאר והדר הראוי לבנות עם [ממלכת] כהנים וגוי קדוש, עליון על כל גויי הארץ. אע"פ שאין היסוד בריא בפועל, אמיץ הוא בכח. ראויים הדברים שיתקבלו ביראת כבוד, כערך הכבוד של בעליהן, ומה שהיא מדה ראויה למנהיגי הכלל, לסנהדרין ושופטי עם. ואם תחתית הרגל לא השלמה בזה הציור מ"ה, זאת היא מכוונת לעומת ההוה המעשי, מ"מ הכח ינצח את אשר הפועל יחסר. וראוי לשימת לב לגברא רבא, אריכא, דאתי לנהרדעא, מקום מרכזי, שהדברים עם הרעיונות המתלוים להם עומדים להשמע, ומטלע, וכן הם ציורי נפשו פנימה שגדלם הוא חסרונם, ועכ"ז הוא מעלתם, ודריש כלילא שרי. העין הצופיה לחסימת ההתהדרות כפי נחיצותה בעקב העולם המעשי, תתמה ע"ז ההרחבה, אבל לכ[ש]תתעלה מזה תכיר את היתרון שבא מתוך חסרון כזה, שאור הגדולה הפנימית גם הוא צריך למצא לו נתיבות לפי תכונת ההכנה העומדת לצאת אל הפועל. "אז ידלג כאיל פסח", "והיית עטרת תפארת ביד ד'". וסימן לדבר בית שאול, שלא היה בו שום דופי, ו"משכמו ומעלה גבוה מכל העם", המעלה עדי זהב על לבושן של בנות ישראל ומלבישן שני עם עדים ושריד שנשאר ממנו, מפיבושת, נכה רגלים היה. וכך היא המדה עד יום חבוש ד' את שבר עמו, "אז ידלג כאיל פסח" [ס"ת עה"כ [סופי תיבות עם הכולל] מ"ט, כלוי וג' אותיותיו, מ"ט שע"ב [שערי בינה] ומקום החסרון, "ותחסרהו מעט מאלהים", והקב"ה קראו ליעקב אל, "והוא צולע על ירכו", אבל "שמש (ששקעה) [שבא] בעבורו זרחה בעבורו, ותזרח לו השמש כאשר עבר את פניאל, כי ראיתי אלהים פנים אל פנים.
