"וברגליהן תעכסנה"- אמר רבי יצחק דבי ר' אמי מלמד שמטילות מור ואפרסמון במנעליהן והלכות בשוקי ירושלים וכיוון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהם יצר הרע כארס בכעוס".

כשהחיים מתרוקנים מכל מגמה רוחנית, הולכים הם ומתדלדלים אין להם שום יסוד למנוחתם, אינם תופסים מכל מחזותיהם הרבות כי אם את השכרון של התאוה הגסה שהוא מרעיל את הנשמה. והתכונה הרעה הזאת כשמתגברת, מתחזקת באדם לחפץ טבעי להנסיך ג"כ מרוח שכרונו על כל האחרים העלולים לכך. זאת היא הדיוטא היותר שפלה של שפלות החיים כשהם פוחתים והולכים לרגלי הגאוה המבזבזת את פנימיותם. שהריח הטוב, המוכשר לעדן את החיים ולבסמם בהכשר למושגים טהורים ורעיונות נעלים וקדושים המרהיבים את הלב והנשמה מתרוממת על ידם בקדושה והכשר חכמה, הוא יורד עד השימוש השפל של השתכרות בזויה. עד שהכח הנוטה להיטיב גם הוא מתרעל ומתקלקל. והשכרון הזה כשהוא מתגבר עיקר כוונתו הוא רק לקלקל ולבלבל את יושר החיים בכעס של ארס נחש זועף המכוון להכעיס להשחית ולחבל. וזה בא מתוך זעף פנימי העולה מתוך הריקניות שבלב מצד אפיסת התוכן הפנימי של החיים. כיוון שסרה מהם הקדושה העליונה המעדנת אותם בעונג חי העולמים. ומהומת החיים, המלאה בסדור פראי את כל הקומה כולה, שנהפכה למוקד שאול, יורדת ומקפת את כל רשעתה ברגלים, אברי התנועה מסבבי התרחבות החיים החברותיים, שבהם מתגלה כל הכרעת הרע של ארס השקוץ של זוהמת החיים עד שמתפשט ע"י פעולתם להרע ג"כ על המושפעים, להכניס בהם יצר-רע כארס בכעוס. הטומאה אינה יודעת מכל טהרת לב של אהבה ונועם אע"פ שנופת תטופנה שפתותיה, כ"א פנימיות הויתה היא איבה וכעס נורא לאבד את החיים ואת כל ערכם. והנועם המדומה הוא רק לשמוש של מצודה, להגדיל פעולת הרשע כדי להרבות האבדון ולהעמיק את השחתת הארס.