"ותחת מעשה מקשה קרחה"- מקום שמתקשטות בו נעשה קרחים קרחים".

הקשוט הכשר ברעיון טהור הוא מעולה וטוב, הוא מעדן את הטבע ונותן עליו הוד רוחני, ומקרב את נושא הקשוט ואת כל המתיחסים לו לרעיונות נשאים שמלואם צריך הרחבה של שלמות ויושר שכלי, מוסרי ומעשי המביא ענג ואחרית טובה. היפך מזה הוא הקשוט הנובע ממקור מושחת, הקישוט הבנוי מחפץ פראי מלא רשע ותאוה בזויה הוא משחית את את הוד הטבע אשר ברא ד' בחכמה. ובמלאכה המחוברת לשרירות לב, ממשיך הוא את החברה לשקיעה בתוך תהום של זימת חטאת ורעות רבות אשר 'נופת תטופנה שפתותיהן ואחריתן מרה כלענה'. ההתגברות של מלאכה ניכרת במעשה מקשה, שם האומן מכניס את כח כשרונו לפתח ולהוציא כלי למעשהו, יותר מדבר העשוי מחוליות שהכין כבר הטבע את חלקיו הפזורים או הניחק (הניתך?) בחרט, המתכשר ע"י פעולה פשוטה ע"י היציקה הטבעית הכללית. השקוע אל הקישוט המלאכותי, המתחקה במעשה מקשה, כשהוא עובר אח"כ גבולו ונעשה שמוש לרעה ולחטאת, גורר הוא את הפורענות מידה במידה, שהוד הטבע והקשוט החיצוני מיד היוצר לאשה- הדרת השער, היופי הטבעי, בעת תיקונו של עולם הגמור בהיכל כבוד פנימה, שהוא מיישר את הדעת ומעדן את הנפש הנדיבה היודעת לקרוא ענג של טהרה במידת יושר וצדק,- זה הולך לאיבוד ונעשה קרחים קרחים. וכשהוד הטבע נשחת- שהקרחה היא אחת מהכלל כולו- שוב לא תוכל כל התיפות מלאכותית למלא את החסר. "שקר החן והבל היופי, אשה יראת ד'"- השומרת את הוד הטבע של היופי החיצוני המקושר עם עדן היופי הפנימי ושל המידות הטובות וטהר הנשמה- "היא תתהלל" גם בחן ויופי המבוסס על יסוד מתנת ד' שבטבע היצירה.