תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה.

כשהרגשת הקדושה של חיי הטוהר היא מתגברת בנפש, אז כל מחזה של כיעור, שיסודו הוא הרס מוסר תם וקודש, אינו מתאים לכל התכנית הכללית של הנפש, ועל כן יתקשרו חזיונות כאלה עם יתר הגיוני הנפש ויהיו נפלטים מתוכיותה. לא כן הוא אם ירדה הנפש בטהרתה וזוהר מוסרה הועם, אז לא תפגוש בקרבה פנימה התנגדות מסודרת נגד תמצית החזיון המיוסד על הכיעור והטומאה, ואז כשיזדמן לפניה מחזה של כיעור וטומאה, יתלכד עם יתר רגשותיה ויהפך בקרבה (בכח)פועל, לפי אותו הכח של שליטה מאיזה קסם חיצוני שימצא במחזה ההוא, שתוכו הוא טמא וכעור וברו מבריק ונוצץ. ההזנה נולדת מהיחש וההתאמה הנמצאת בין המזון ובין הגוף הניזון ממנו. לא מאורע הנשאר רק מבחוץ הכריח את כפרת הדור ההוא, שהיה צריך לכפרה, וכפרתו ראויה היא להכתב בתורה לדורות עולמים, אלא מפני שהורדה תכונתם עד כדי ההתאמה עם החזיון של הערוה שבא לפניהם, עד כדי הקבלה והשתרשות עם כל מותר רגשותיהם. אבל כח חיים זה, שכ"כ חדר בכל חדרי רוח, כשהוא עולה וחוזר ונבנה ברגשי קודש, ע"י תשובה מלאה עז וחיים, הנגמרת ע"י טוהר כפרה שלמה, נותן הוא כח לדורות עולמים להזדיין בכל נטיית חיים אל הטוב והקודש, גם בנטיות חיים שהן דומות לתבניתן של הנטיות הזרות, שהיו יכולות ברב חילן להמשיך ברב עוזן את ההתאמה הנפשית של אותו הדור.