מ"ט קרנא דקמצא רכיכא, משום דדיירא בחילפי, ואי קשיא, נדיא ומתעוורא, דאמר שמואל, האי מאן דבעי לסמוייה לקמצא לשלופינהו לעיניה.

החכמה היצירית מתגלה היא בכל פרט מפרטי היצורים, לשכלל את כל מכשיריו לפי תכונתו ומצבו בחיים, לפי דרכי חייו בחיי הכלכלה והמושב, לפי הסביבה ולפי היצורים המתיחשים אליו, ביחוד ביחש אויביו, שהוא צריך להיות מוגן מהזיקם. כשהשלימה היצירה את הקרנים, העשויים בכל בעה"ח לשם כלי זיין, למלחמת מגן או תנופה, אז בודאי היה ראוי שילך כח זה וישכלל את פעולתו כפי המטרה הפרטית המתגלה ביסוד יצירה פרטית זו. ומה נשתומם לראות, שהקרניים שנוצרו בשביל ההזדיינות, שהיו ראויים להיות קשים, מחומר קרני, כחק היצירה הכוללת בטפוס זה, הנם פה דוקא רכים. והמטרה גלויה היא, מפני שכך צריכה היא עצמיות ההויה של זה היצור, שיהיה קישור לכח קרניו עם חוש הראות שלו, עם שרשי העין. ותכונה עצמית בבנין הגויה ותכונותיה, הוא ענין כללי, קשור עם כללות זה החי, ועם יחושו הכללי אל המציאות. וכן המקום המיוחד לאיזה בע"ח לכלכלתו וסיפוק חייו הכלליים, הוא ענין המתאים אל הכלל, שראוי הדבר שתכונה פרטית איננה נשלמת כפי מטרתה המיוחדת לה, כדי להשלים עם התכונה הכללית של בנין הגויה וכחותיה, ועם תנאי מושבה הטבעי. וכיון דדיירא ביני חילפי, וקשר הקרן עם העינים אמיץ הוא כ"כ, עד דאם מתעקרא, מתעוורא, מוכרח הדבר לטובת חייה עצמם, שיהיו כלי המגן שלה לא בכל החוזק הראוי, ויהיו רכיכים, רק שתחילת כל ישמר חוש הראיה הנכבד אצלה.