הירידה האנושית החלה מבקשת המותרות, אשר פרצו תחילה את גבולם בתחום תאות האכילה. יצא האדם מטבעו, ונגד התכונה הכללית של כל בע"ח הנזונים מברכת ד', המלאה עולם בכל מרחבי הבריאה כמו שהיא בלא בקשת תבלין, עורר חוש העונג הגשמי את האדם והטריד אותו בתבלין ובקשת מותרים, אשר נתהפכו להכרחיים בהמשך הזמן, עד אשר ישוב האדם אל צביון טבעו ויעמוד על הקרקע, על תכונתו הבריאה, וכמראש מקדם בעדן, פרי עץ גן אלהים יאכל בעונג טבעי, באין צורך לתבלין וכל הסתעפות המותרות שנתפשטה על ידו. ורוח האדם מתחננת בקרבה על המותר התבליני בכלל, בביטוי שם הכלי המיוחד לו, מתי תכלה דא, ויכלו קללותיה וקלקלותיה, והאדם יאכל את לחמו לשובע מברכת ד', ממגד תבואות שמש, ערוכים וגמורים מידי יוצר כל, באין עמל נפש ושברון רוח כ"א ברעננות וצהלת חיי טוהר ועז.
