כי הא דההוא גלילאה דאמרו ליה קום דרוש לנו במעשה מרכבה, אמר להו אדרוש לכו כדדרש רבי נחמיה לחבריה, ונפקת ערעיתא מן כותלא מחתיה באנדיפי ומית, א"ל מן דיליה דא ליה.

הדרושים האלהיים העליונים, בהיותם במרום ההגיון המחשבי הרזי, כל זמן שעדיין לא באו לכלל גילוי רעיון כלפי חוץ, אין המכשלה כ"כ מצויה בהם לישרי לב השומרים את דרך מחשבותיהם. הצד הקשה שבעמוקות הללו הוא, באיזה אופן מביאים לידי גילוי את הנשגבות האלה. כשבונים את הבנין המגולה, כשמסדרים את חדרי הדעת דבר דבור על אופניו, יכולה לפעמים להסתתר צרעה ארסית, דעה כוזבת ממיתה, הקולעת את התוכן המתחיל להתגלות, דוגמת המצח לגבי מקור המחשבה שבמח, היכולה להזיק ולהמית. אמנם לא עצמיותן של מחשבות הקודש הן אשמות חלילה בדבר מכשול כזה, אלא עצם הדבר תלוי בהדורש לבדו. כשהסיח את דעתו ממהלך המקורי של המחשבות המקובלות, וחתר לחדש בהן מדעת עצמו, רק אז יוכל בנין כזה להיות למקלט גם לזבובי מות. אבל כ"ז שהתוכן והלשון של אבות החכמה, המדברים ברוח הקודש, יהיו נר לרגליו של החוקר בנשגבות האלהיות, הנם לו למגן מכל מכשול. ע"כ אמר ליה שרק מן ידיה דא ליה, כלומר ממה שחידש מדעתו. ואם אותו צדיק, בשגגה כמעט, יצא מכשול מתחת ידו, "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וגם מכשול זה, לא במעמקי עצמיות הדיעות יסודו, כ"א בארחות הביאור ואופן ההתגלות, שבכל אלה הזהירות חייבת להיות מרובה לפי יקרת ערכם של הדברים שהדרושים האלהיים הללו מטפלים בהם, ו"כבשים ללבושך" כתיב, "דברים שהן כבשונו של עולם יהיו תחת לבושך".